אילוצים משפחתיים שונים ומשונים הותירו אותי בודד למדי, לפחות בכל מה שקשור למשפחה, וכל שרשרת האירועים הזו ביעבעה ופיעפעה בי כבר כמה ימים עד שהתפרצה סופית ופולנית אחר הצהריים, אי שם במטבחי הקטון, בצורה הבלתי משתמעת לשתי פנים של מרק עוף עם ירקות ועצמות מח. לא אלאה אתכם בכל השלבים השונים, המשונים והלא-רבים באופן מפתיע, אבל אני חייב להגיד שיצא צאצא של פרוצה. כלומר, בן זונה ובניו. למען האמת היו לי חששות מסויימים מהפרוייקט ולכן התייעצתי קלות גם עם הדוד אינטרנט וגם עם אמא הרחוקה עד שאזרתי אומץ לקחת את הצעד הזה קדימה. עכשיו כבר עברו כ-3 שעות ממועד פריצת האירוע ובתור חובב מרקים שמודע להשתבחותם מיום ליום (עד שברגע אחד אומלל הם הופכים ממשקה האלים לצלוחית פטרי עם שגעון גדלות) אני רק יכול להגיד שאם המרק הזה יהיה אפילו טיפה יותר טוב ממה שהוא עכשיו אני אאלץ להכתיר את עצמי חד-צדדית כסבתא פולניה של כבוד.

אבל זה לא הכל. הו לא. מכיוון שהיום אני כבר מאורגן מבחינת ארוחת ערב ואין לי צורך במרק, ומכיוון שמחר יש לי אי-אילו שעות פנויות אחרי העבודה, אני חושש שלא יהיה מנוס מלהכין, תאמינו או לא, קניידלך. סביר להניח שלבלתי-פולניים שביניכם (ואין כאן שום קשר למוצא, האמינו לי), קניידלך הם תפלצת המעמקים האיומה הזו שמשוטטת במרקיהם של סועדים תמימים אי שם בסביבות סדר פסח, אבל האמת היא שמדובר באחת ההמצאות הקולינריות המבריקות בהיסטוריה ובלי שום ספק הגזר שבגפילטע-פיש של המטבח הפולני. הגפילטע, אגב, הוא אפילו לא הגפילטע שמתחת לגזר של המטבח הפולני, הוא אפילו לא ראוי לתואר העצמות שזורקים לפח אחרי שמנקים את הדגים של הגפילטע שהקניידלך הם הגזר שלו של המטבח הפולני. אבל בואו נזנח רגע את כל הקטע המיותר עם הגפילטע פיש והמשפטים המורכבים לוגית יתר על המידה שלא לצורך (תנסו לסדר את האותיות במשפט האחרון בסדר הגיוני קצת יותר כי לא נראה לי שזה מסתדר משום מה, אבל אני בשוונג קטנטן כרגע ולא ממש בא לי לעצור, תתמודדו), יש לי כרגע סיר עצום של מרק עוף נפלא שבמופלאים שעושה לי ריח נהדר בכל הבית ואין לי אפילו שמץ של מושג איך אני מסיים אותו.

שאלו יהיו הצרות שלי.

כן, נדמה לי שאני זוכר. אחרי עוד ערב שישי בודד מול המחשב/טלוויזיה החלטתי להזמין את עצמי לאיזה דרינק או שלושה ובסוף יצא שדגמתי את כל מבחר הוויסקי שבמזווה הפרטי שלי, בלוויני 10, גלנליווט 18, גלנפידיך 18, טאלימור דיו ו-3 סוגי גלנמוראנג'י והתמוטטתי על המיטה בסביבות 2 בלילה שמח וטוב לב, לפחות עד כמה ששיכור בודד יכול להיות. בסביבות 12 בצהריים פקחתי עין אחת, ומכיוון שלא איתרתי ולו סימן קטנטן להנג-אובר, הלכתי להכין ארוחת בוקר קלה שהורכבה מסלט ירקות, ביצה קשה ולחם שיפון עם אגוזים שהכנתי אותמול. לכל הטירחה הזו והלחם הכבד שהתיישב לי בבטן היה, במפתיע או שלא, אפקט שהזכיר באופן חשוד את ערב הוויסקי מאתמול ולפיכך גררתי את הפוך לספה והתנמנמתי מול הטלוויזיה עד 4 או 5. בסופו של דבר, אחרי דין ודברים קצרים עם עצמי ובהשראתו של הישבן האלוהי של מרינה, פיניתי את עצמי למקלחת קצרצרה ולארוחת ערב אצל אמא. שבע וטוב לב שוב חזרתי הביתה לפרק מאכזב של השרדות (אפילו לא קלוז אפ אחד על התחת של המדינה, אני מקווה שפיטרו את העורך) וכרגע יש בדעתי להשאר ער עד שעה מאוחרת מדי כדי שמחר אוכל לקטר כל היום שאני עייף.

אחרי הפוסט הזה אני מקווה שיותר אף אחד לא ישאל אותי למה אני לא מעדכן בתדירות גבוהה יותר.

נ.ב.

הסירו דאגה מליבכם, למרות ההתפרעות הקלה של אתמול טרם פניתי לאלכוהוליזם ואני לא שותה אלכוהול יותר מפעם-פעמיים בשבוע. אולי עם קצת סבלנות גם זה יגיע, אבל בינתיים מצבי תקין עד כמה שאפשר.

לפעמים אני באמת לא מצליח להבין מי יותר דפוק, אני או העולם. (עזבו, אתם לא תשאלו ואני לא אפרט)

אז בינתיים אני יושב מול המחשב ב-2 בלילה כשאני אמור לקום לעבודה בעוד 4 שעות ולא מצליח לישון מרוב תסכול, על עצמי, על העולם, על החיים ועל מה לא בעצם. זה לא שהחיים שלי רעים, אובייקטיבית הם אפילו די טובים בסך הכל, אמנם יש כמה מעקשים בדרך שקצת מפריעים אבל בסך הכל, אם לרגע אחד להיות כנה עם עצמי, באמת שאין לי יותר מדי סיבות להתלונן (זה כמובן לא אומר שאני לא יכול לסחוט את הסיבות שכן קיימות עד הסוף, אבל זה כבר עניין אחר). ובכל זאת, התסכול הזה יכול להוציא אותי מדעתי הרעועה לפעמים.