אין ממש על מה, פשוט שומדבר לא קורה בחיי כרגע. הדבר המסעיר ביותר שקרה לי בשבוע האחרון הוא שחזרתי לשחק כדורסל, במשך חודשיים וחצי התבטלתי, רבצתי מול המחשב ובעיקר ריחמתי על עצמי, ועכשיו הגיע הזמן לחזור קצת לכושר. אז שיחקתי שעתיים, הכושר שלי הפתיע לטובה והצלחתי לסיים שעתיים של משחק אינטנסיבי ללא התקפי-לב ראויים לציון, ובאופן מפתיע גם בלי פציעות, אחרי שבמשחקים קודמים ההספק המרשים שלי עמד על שטף דם בציפורן ברגל (שנפלה לאחר מכן), גב תפוס, גבה פתוחה, שלוש שיניים שבורות מעט (לא ממש רואים, אבל בהחלט עפו כמה חתיכות שן קטנות) וכמובן הקרסול הזכור לשימצה. כבר אמרו לי לא מעט אנשים שאני צריך להבין את הרמז, אבל אני, גם כאן כמו בשאר תחומי החיים, לא ממש מבין רמזים. אז הקרסול אמנם כאב במהלך המשחק, וגם ביום שאחרי, אבל באמת לא נורא, אני חושב שכל עוד אני לא אשחק יותר מפעם בשבוע, הוא יהיה בסדר.

לפעמים אני מפתיע את עצמי בכמויות המלל שאני מסוגל לשפוך על כלום, במיוחד כשבתיכון, על כל המבחנים שלי היה רשום "נכון, אבל למה לא הרחבת?".

אני חש צורך לכתוב משהו נוסף, אבל איבדתי את המוזה, שזה בערך כמו מקלדת בלי האות מ', אפשר לכתוב, אבל משהו תמיד יהיה חסר.

עוד דייט כושל הערב, לפחות הפעם לשם הגיוון אני הייתי הצד הלא-מעוניין, אבל עדיין, באסה. פיציתי את עצמי בביקור בחנות הדיסקים הקרובה, אחרי שעה (די! תרדו ממני... זו לא אשמתי... החנות הייתה ממש קטנה...) יצאתי עם צמד דיסקים, אני עדיין תוהה אם דיסקיים זו מילה תקנית בעברית, אבל בכל אופן, הצליל שלה לא מוצא חן בעיניי אז אני לא אשתמש בה יותר. בכל אופן, לעניינינו, הדרה לוין ארדי, הדיסק נקרא This is a true story / the rough cut, מומלץ בחום, משהו בין בלוז לרוק רך, נפלא, שקט ומקסים. הדיסק השני מעט יותר בנאלי ומוכר (או שמא פחות איזוטרי תהיה הגדרה מתאימה יותר?), טל גורדון מארחת את רונה קינן, טרם הספיקותי להאזין לו עדיין, אבל קשה לי להאמין שזה יהיה רע. סה"כ הנזק 80 שקלים לשני הדיסקים ביחד, היה שווה.

פוסט מס' 50, מזל טוב לי.

אני לא אוהב את הפוסט האחרון, כשמישהו יכנס לבלוג שלי, אם הדבר הראשון שהוא יקרא יהיה דווקא הפוסט הזה, האם הוא ירצה להשאר? אני לגמרי לא בטוח. תמיד שאני כותב פוסט, עולה בי המחשבה הזו, מה יחשוב מי שיכנס עכשיו לראשונה לבלוג שלי ויראה את זה? האם הוא יחזור לכאן? ולמה בעצם צריך להיות לי אכפת? אני כותב בשביל עצמי או בשביל הרייטינג?

שאלות טובות.

וגם הפוסט הזה, אם מישהו יכנס עכשיו לבלוג שלי בפעם הראשונה ויראה אותו, האם הוא יתעניין? האם הוא יחשוב לעצמו, "וואלה, זה גם מה שאני חושב בכל פעם שאני מפרסם פוסט"? האם הוא יחשוב "אני לא מבין מה הוא רוצה ממני, אני הולך לחפש מישהו שכותב על סקס, או לפחות מישהו שכותב מצחיק ומעניין"? מה יגרום למישהו שנכנס לבלוג הזה בפעם הראשונה לרצות לעשות מנוי, או לכל הפחות להוסיף לקבועים? ושוב, למה בכלל אכפת לי? אני כותב בשבילי או בשביל הרייטינג?

אני מרגיש שאני חוזר על עצמי. יש כאן איזושהי מעגליות מסויימת.

גם מהפוסט הזה אני לא מרוצה במיוחד, אבל הוא טוב יותר מהקודם ואין לי כוח לכתוב משהו טוב באמת, משהו ברמה של זה, או של זה, או אפילו של זה שהביא משום מה המון תגובות, אבל לעשות לעצמי קצת פרסומת עצמית זה לגמרי לא מזיק.

אני מתעסק יותר מדי ברייטינג של עצמי, את מי זה מעניין בכלל?

בלי שום קשר, עכשיו בערוץ 24, נקמת הטרקטור עם השיר "אופניים וספר", מומלץ בחום.

אני באמת צריך חופש. באמת.