שני חוקים עלו בשבועות האחרונים על שולחן הכנסת, חוק אחד של רוחה אברהם שרוצה לסגור את כל הפאבים והמועדונים בשעה 2:00 בלילה וחוק שני של גלעד ארדן שרוצה להגביר את אכיפה ולאסור לחלוטין את העישון בפאבים, מועדונים ושאר ירקות בסגנון. לפחות עד כמה שכושר השיפוט המעורער שלי מגיע, שתי הצעות החוק, ובמיוחד זו של רוחמה אברהם, לא ממש התקבלו בשמחה אצל ציבור המבלים ואצל הציבור בכלל, אבל אחרי שחשבתי קצת על העניין, אני מתחיל לחשוב שאולי דווקא יש קצת הגיון בדברים, לפחות בחלקם.

נתחיל דווקא בהצעת החוק של גלעד ארדן שהיא הקלה יותר. לפחות לטעמי האישי כלא-מעשן, מדובר בהצעת חוק שלא רק שהיא נכונה, היא פשוט מתבקשת, עם כל הכבוד לזכותם של המעשנים לעשן, זה עדיין לא מקנה להם את הזכות לכפות עלי לעשן במקום ציבורי. בא לו גדי טאוב וטוען שציבור הלא-מעשנים ניכס לעצמו את הצדק המוחלט וכופה את עצמו על ציבור המעשנים בעוד שבמדינה דמוקרטית אמורה להיות פשרה בין צרכי ציבור המעשנים לבין צרכי ציבור הלא-מעשנים. אז צר לי לבשר לך מר טאוב, אבל במקרה הזה ציבור הלא-מעשנים אכן אוחז בצדק המוחלט, מי שלא מעשן אינו גורם שום נזק ואינו מפריע למי שמעשן בשום צורה ואופן, אבל מי שמעשן פוגע בבריאות ובהנאה של כל מי שנמצא סביבו וללא הצדקה אמיתית פרט לנימוק ש-"ככה בא לי". גם המעשנים הכבדים ביותר אינם מעשנים כל הזמן, אף אחד מהם לא ימות מהפסקת עישון כפויה של שעה או שעתיים, אבל מעישון פאסיבי אנשים בהחלט מתים, ואם לא מתים אז מפתחים מחלות נשימה או סתם משתעלים ומרגישים שלא בנוח.

העובדה שאי-אפשר לצאת לפאב או מועדון בארץ מבלי להתקל בעננה סמיכה של עשן סיגריות היא הכפייה האמיתית כאן, אני באופן אישי טרם נתקלתי אפילו בפאב או מועדון אחד בארץ שאוסרים על עישון בתחומיהם או לכל הפחות תוחמים את העישון לאזורים מוגבלים. זכותם של המעשנים לעשן תישמר גם אם יגבילו את אזורי העישון, אבל כנראה שטאוב ושאר המעשנים התרגלו לחיים קצת יותר מדי נוחים שמאפשרים להם לאלץ את הלא-מעשנים לבחור בין בילוי אפוף עשן בפאב לבין בילוי בבית מול הטלוויזיה. אולי אם ציבור המעשנים יאלץ לבחור בין ערב בבית לבין ערב בלי סיגריות יהיה לנו קצת יותר אוויר נקי לנשום. ובנוגע להשוואה המגוחכת בין זכותו של אדם לאכול אוכל משמין ועתיר כולסטרול לבין זכותו לעשן, אני רק תוהה מה היה חושב גדי טאוב אם מוכר השווארמה החביב עליו היה דוחף לו לפיתה את כל השומן שנשאר על השיפוד סתם ככה כי לא התחשק לו לזרוק אותו.

ועכשיו לחביבת הקהל, הגברת רוחמה אברהם. קודם כל אני חייב להדגיש שגם אני, כמו רוב האזרחים ברי הדעת במדינה, חושב שסגירת הפאבים והמועדונים בשעה 2:00 לא תתרום כלום ושום דבר להפחתת האלימות או תופעת הנהגים השיכורים, הדבר היחיד שהיא תתרום לו אלו תאונות הדרכים שיוצרו כשכל הנהגים השיכורים יצאו ביחד ממקומות הבילוי באותה שעה, זה ופגיעה כלכלית קשה בבעלי המועדונים והפאבים. ולמרות זאת, אני חושב שגם אם ההצעה המדוברת תעבור, ולמרות הנזקים שהיא עלולה לגרום, דווקא מבחינה תרבותית אני רואה בה יתרון מסוים.

ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם המערבי בהן אנשים לא יוצאים מהבית לפני 10 או 11 בלילה באמצע השבוע, כשבסופי שבוע המועדונים רק פותחים את השערים באיזור חצות ומי שיוצא לפני כן נחשב לתמהוני. ואני רק תוהה לעצמי, מה רע כל-כך בלצאת לפאב ב-8 או 9 בערב, לשתות, להנות ועדיין להספיק 6-7 שעות שינה כדי שלא להגיע כמו זומבי לעבודה למחרת (אם מדובר באמצע השבוע). לפעמים נדמה לי שהבליינים בארץ הם כמו ילדים קטנים שהסירו מהם בבת אחת את השגחת ההורים והם עושים דווקא, מתעקשים להשאר ערים כל הלילה.

מעבר לזה, הצעת החוק של רוחמה אברהם אולי לא תמנע ולא תצמצם את תופעת הנהיגה בשכרות, אבל היא בהחלט עשויה להקטין תופעה חמורה לא-פחות, נהגים שנרדמים על ההגה. בסופו של דבר, לרובנו יש את אותו שעון ביולוגי שמורה לנו ללכת לישון כשיש חושך ולהיות ערים כשיש אור, אמנם אצל חלקנו הוא קצת חורק ואצל אחרים הוא מכוון על איזור זמן שונה לחלוטין, אבל בגדול כולנו די דומים. אז מאיפה ההתעקשות הלא-ברורה הזו לבילויים דווקא בשעות הקטנות של הלילה? לי באופן אישי אין מושג, אני גם לא חושב שיש איזושהי סיבה הגיונית שבגללה צריך להגביל את שעות הבילוי, אבל דווקא בהיבט של תרבות בילוי נורמלית יותר (טוב נו, לפחות לטעמי), ההצעה הזו בהחלט יכולה לעשות טוב..

אחד הקטעים הכי משעשעים שיוצא לי להתקל בהם במהלך העבודה שלי היא העובדה שלא פעם ולא פעמיים יוצא לי לפגוש במהלכה מורים שלימדו אותי בחטיבת הביניים או בתיכון ולגלות שאף אחד מהם לא זוכר אותי. בכל פעם מגיע, או יותר נכון מגיעה, כי רובן המכריע היו נשים, איזו מורה, מבקשת עזרה בנושא כזו או אחר. אני, מסיבה שעדיין לא ממש ברורה לי, מזהה את הפנים באופן מעורפל ומתחיל לעזור לה במה שזה לא יהיה בו היא זקוקה לעזרה וממתין לראות האם היא תזהה אותי, מיותר לציין שעד היום לא קרה לי ולו פעם אחת שמי מאותן מורות זיהתה אותי. דווקא המורות שפחות חיבבתי בתקופת בית הספר הן אלו שגורמות לי את הסיפוק הגדול ביותר, כל אלו שהיו תמיד נוזפות בי על אי-הכנת שיעורי בית, הרדמויות בשיעור או סתם משעממות אותי למוות עומדות עכשיו מולי ותולות בי עיני עגל בזמן שאני מסביר להן דברים באופן שמרמז ברמז דק ביותר על חוסר ההערכה שאני רוחש ליכולתן השכלית, אך לא מספיק על מנת שאותה מורה תוכל ממש להעלב מכך.

פעם עוד הייתי עושה מאמצים לגרום להן לזהות אותי, כך סתם לצורך הנוסטלגיה שבדבר, אבל אחרי שאחת מהן, שהייתה המחנכת שלי במשך 3 שנים בתיכון, לא רק שלא זיהתה אותי לפני שאמרתי לה שלמדתי אצלה אלא גם אחרי שאמרתי לה ואפילו ציינתי שנים באופן מדוייק למדי, הגעתי למסקנה שזה פשוט מיותר והפסקתי. הנקודה המוזרה באמת היא שבתקופת בית-הספר כמעט אף פעם לא הייתי מבריז משיעורים, למעשה גיליון הנוכחות שלי (אם רק היה טורח בית הספר שלי לייצר אחד כזה) סביר להניח שהיה נקי לחלוטין מחיסורים ואיחורים למיניהם. אני נוטה לייחס את הסיבה לשכיחותי, ואיני מתכוון שהייתי נפוץ במיוחד בבית הספר, עד כמה שזכור לי היה רק אחד כמוני שם, אלא לעובדה שאני נשכח בקלות, לנטייתי המגונה לנמנם בשיעורים. למעשה, נדירים מאוד היו השיעורים בהם הייתי מצליח לייצר איזושהי תשומת לב לטורדנית התורנית. כשלא הייתי ישן הייתי מקשקש במחברת, בוהה החוצה מהחלון ומנסה להתחזות לקיר, כשדווקא את המיומנות האחרונה פיתחתי לרמת ביצוע מרשימה במיוחד וכיום אני אני מנצל אותה עד תום באירועים משפחתיים.

בכל מקרה, היום, קצת לפני שעת הסגירה, הגיעה למקום עבודתי גברת אחת שנראתה לי מוכרת באופן חשוד למדי, עד שפליטת פה טלפונית שלה גילתה לי את האמת המרה, היצור הבלתי נסבל שעומד מולי הייתה המורה שלי להיסטוריה אי-שם ב-1994. אותה מורה הייתה ידועה בהקפדתה הקפדנית ביותר על זמנים, תלמידים מאחרים לעולם לא הורשו להכנס לשיעורים, שבתורם מעולם לא הסתיימו אלא בדיוק עם הצילצול, חס וחלילה שישתחררו החוליגנים הקטנים שהיינו אל העולם הגדול ולו דקה אחת לפני הזמן. אז מה אם זה השיעור האחרון ביום שישי בצהריים? אבל כמובן שכמו בכל פוסט טוב (או לפחות בינוני) חייבת גם האירוניה להכות במוקדם או במאוחר וכך קרה שאותה מורה הייתה הסיבה היחידה והבלעדית בגלל יצאתי היום מהעבודה ב-20 דקות איחור משום התעקשותה להמשיך בקניות גם הרבה אחרי שעברה שעת הסגירה.

בסוף, כרגיל, זה בא לי בהפוכה. אבל לא סתם בהפוכה, הפוכה על הפוכה, ישר לתוך הלסת, כי מי שאוהב גשם וחורף סופו לגמור בשלולית, אבל כאן אני כבר מקדים את המאוחר. הכל התחיל בעצם שלשום בערב בו תהיתי ביני לבין עצמי אם לא עדיף לבטל את ביקורי בעיר הגדולה (קרי-תל אביב) בגלל התחזיות על גשם, לא שיש לי בעייה עם הגשם, כידוע, אבל אני פשוט מעדיף שלא לטבול בו כשאין מקלחת בהישג יד. בסוף, אחרי התחבטות קלה, החלטתי לנסוע. בהתחלה הכל עבר חלק, מזג האוויר היה בהיר ונעים וסימנים לגשם לא נראו, לפחות עד שעמדתי בתחנה לתפוס אוטובוס לכיוון הרכבת. היו ברקים, היה טיפטוף קל, אבל לא משהו מטריד במיוחד. עליתי לרכבת לחיפה שמח וטוב לב ושקעתי בספר. חיפה כבר נראתה באופק כשסיימתי את הספר ומופע אור-קולי מרהיב ומבשר רעות התחולל מעל הכרמל, עננים כבדים, רעמים וברקים כל כמה שניות, אבל בתוך הרכבת הנעימה אני עוד הייתה די שאנן.

בתחנה עצמה, בדיוק כשכף רגלי דרכה על הרציף, הגשם התחיל, טיפות גדולות וכבדות, שהלכו והתגברו עד שהפכו לגשם של ממש בערך באמצע הדרך אל האוטובוס שאמור לקחת אותי הביתה, נרטבתי קלות אמנם, אבל עדיין שמרתי על אופטימיות, מזכיר לעצמי שבכל זאת מדובר בארץ הקודש היבשושית ושאנחנו בעיצומו של אוקטובר שאינו ידוע כחורפי במיוחד, אולי אם הייתי מקשיב טוב יותר בין הטיפות והרעמים הייתי יכול לשמוע את מרפי מחכך את ידיו בהנאה. 10 דקות נסיעה, זה הזמן שלוקח לאוטובוס להגיע עד לתחנה שלי, תחנה שבינה ובין ביתי הקט מפריד קצת פחות מקילומטר של הליכה, 10 דקות שבהן הפך הגשם החביב למבול של ממש. ירדתי מהאוטובוס, טיפות גדולות התיישבו לי על הראש ואני, בפרץ אחרון ובלתי מוסבר של שאננות הנחתי שהשד לא כל-כך נורא ושגם אם ארטב קצת, זה לא אסון. 100 מטר מאוחר יותר, המבול הפך לשיטפון אמיתי, מים בעומק 10 סנטימטר שטפו את הכביש בזרם בוצי, כדורי ברד בקוטר 3 ס"מ נפלו לי על הראש ובדיוק כשחשבתי שגרוע יותר לא יכול להיות, דרכתי בתוך שלולית בעומק כמעט חצי מטר, הגשם, בתגובה, התגבר עוד קצת.

כמה דקות שנראו כמו נצח מאוחר יותר, כבר הייתי בבית מנסה למצוא דרכים חדשות ויצירתיות להפריד ביני לבין הבגדים הרטובים מבלי להציף את הדירה במים ובבוץ, עניין שהסתבר כככלל לא פשוט בהתחשב בכמויות המים שנבלעו בכל פריט לבוש שאיתרע מזלו להיות איתי באותו מבול. מאוחר יותר הסתבר לי שירדו אצלנו במשך פרק זמן של כ-20 דקות יותר מ-25 מ"מ של גשם, שזה, בחישוב גס, ממש המון. כמובן שדקות ספורות אחרי שנכנסתי הביתה הגשם כבר נחלש למימדים סבירים ונורמליים פחות או יותר, אבל אני כבר הייתי שקוע עמוק במקלחת חמה אחרי שתליתי את הבגדים לייבוש (תחי האופטימיות).

אבל גם אחרי המבול אני ומרפי טרם סיימנו את ענייניו. בניגוד מוחלט לאתמול בלילה, היום דווקא היה יום נאה ביותר, מעט עננים גבוהים בשמיים, הרבה שמש נעימה פחות או יותר ושום סימן לגשם. לפחות עד לשעה 3 בערך שבה הייתי אמור ללכת את 5 הדקות שמפרידות בין העבודה לבית. חכם ומנוסה יותר, חושב שהבנתי את הפרנציפ, נשארתי ספון עמוק בתוך המשרד עד שיגמר הגשם, עוד רבע שעה, פחות חצי שעה, אני כבר אסתדר, כך חשבתי. בסביבות רבע לארבע הגיעה סוף-סוף ההפוגה המיוחלת, הגשם נחלש, הפך לטיפטוף ובסוף נעלם לגמרי, מישהו הציע להקפיץ אותי הביתה באוטו אבל אני הודעתי לו שהגשם נגמר ושאני אלך ברגל, בסך-הכל 5 דקות. את ההמשך אתם בוודאי יכולים לנחש. 100 מ' מהיציאה חזר הגשם לטפטף, עוד 100 מ' והוא כבר היה ממש גשם ועד שהגעתי הביתה שוב הייתי ספוג למדי.

ועדיין, למרות הכל, חורף שולת.