אפשר לקרוא לזה אולי סוג של יאוש או עצלנות, אפשר לקרוא לזה ראיה מפוכחת יותר של החיים, אפשר לקרוא לזה גם סלט גזר, אבל בתקופה האחרונה פשוט הבנתי שאני לא מהרודפים. אני לא מאלו שיתקשרו לחברים 10 פעמים בשבוע כדי לנסות לשכנע אותם לצאת לאיזו בירה, אני לא מאלו שיתקשרו וינדנדו לבחורה שלא רוצה אותם (או לחילופין, כזו שרוצה שירדפו אחריה), אני גם לא מאלו שימרפקו את דרכם למעלה בעבודה וכשיגמרו להם המדרגות לטפס עליהן הם פשוט יעברו לבניין אחר. זה פשוט לא אני ולמרות קשיים מסויימים בדרך, אני מתחיל לחשוב שאולי טוב לי עם זה. אי אפשר להגיד שהחיים שלי מושלמים, אין לי לא חברה ולא סקס כבר חודשים ארוכים, העבודה יכולה להיות קצת מעיקה לפעמים, החברים קצת מרוחקים, אבל מצד שני, גם אי אפשר להגיד שהם רעים, יש לי דירה משלי, יש לי הרבה זמן פנוי ומוזיקה טובה, יש לי משפחה וחברים (גם אם קצת מרוחקים כרגע), העבודה משאירה לי מספיק זמן פנוי לכל דבר אחר שבא לי לעשות ובעיקר, אני לא צריך לרדוף אחרי אף אחד, כל הדברים הטובים האלו נמצאים אצלי ביד.

בכלל, כל רעיון הרדיפה הזה אף פעם לא היה ברור לי, אז נכון שנחמד כשיש עבודה טובה יותר, קצת יותר כסף, נחמד יותר לעבור מבת זוג אחת לשניה בלי חודשים ארוכים של בדידות ביניהן אבל בסופו של דבר, לפחות מבחינתי,  לסמן מטרה, לרדוף אחריה ומיד להמשיך לבאה זה לא גליק גדול, כולם מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום, הדרך תביא מה שתביא ואני אקבל את מה שאני אקבל ואשתדל להנות מזה כמה שיותר. ככל שאני חושב על זה יותר, העולם שאני חי בו דחף אותי מגיל 0 להיות מישהו שאני לא, להתחרות עם כולם, לרדוף אחרי מטרות, לרוץ בלי לעצור, לחתור למצויינות, וזה מתסכל ועצוב להיות מי שאני לא, אם עד עכשיו העולם היה מי שהוא ואני התמודדתי, עכשיו תורי להיות מי שאני ושיתמודד העולם. לפחות עד להתקף ההתבוננות הפנימית הבא שלי.

זה התחיל בצורה צנועה למדי, תיבת דואר בנפח המהמם של 2 מגה-בייט בהוטמייל נקודה קום והיום זה פשוט השתלט לי על החיים. עם החברים אני מתקשר דרך המסנג'ר יותר מאשר בכל דרך אחרת, וכשאין מסנג'ר אז יש מייל, או ליתר דיוק, 3 תיבות אימייל שונות, שתיים מהן בהוטמייל ועוד אחת ביאהו. כשנמאס לי קצת מחברים בלתי וירטואלים אני מגיע לבלוג, כבר 3 וחצי שנים שאני שופך בו הגיגים ושאר ירקות, אוסף חברים בנות זוג, זיונים (נדירים), מכרים וירטואלים והשכלה כללית. ואם כבר מזכירים את התחום הרומנטי, 7 כרטיסים שונים ב-4 אתרי הכרויות שונים, 4 מהם אינם פעילים, 2 פעילים באופן רופף למדי ואחד נוסף בו אני משתדל לבקר על בסיס יומי ולהתאכזב שלא קיבלתי אף הודעה. אחרי שהתייאשתי כמעט סופית מכל הקטע החברתי באינטרנט אז הגיעו אנשים רעי-לב ואילצו אותי לפתוח כרטיס בפייסבוק (כדי שמי שלא נמאס לו ממני כאן יכול לקבל אותי גם שם בגירסה קצת פחות אלמונימית) ומאז אני מבלה שעות ביום בחיפוש אחרי אנשים שאולי הכרתי בבית הספר היסודי ואין לי שום עניין להפגש איתם שוב.

כשאני לא יודע משהו, אני מגגל אותו, את החדשות שלי אני צורך דרך וויינט, נרג', CNN, וואלה, דבקה (כי הם מופרעים לגמרי) ועוד אי-אילו אתרים. את אירועי הספורט שמעניינים אותי אני יכול לראות בשידור חי דרך הסופקאסט ואם לא תפסתי את השידור הישיר תמיד ימצא האתר שיש בו איזה תקציר. אחר כך אני הולך וכותב מה חשבתי על מה שקרה בפורום כזה או אחר שמאכלס חולי ספורט ונפש שעלולים להזכיר אותי מאוד לעיתים. על מוזיקה אני קורא בשרת העיוור, במומה, בעונג שבת ובכמה וכמה פורומי מוזיקה. אם במקרה נתקלתי במשהו מעניין אני ישר שולח את הציפור הכחולה שתוריד לי אותו ישר למחשב שהוא אמצעי המוזיקה העיקרי שלי. אם אהבתי את מה שהורדתי, אני קופץ ישר לאתר של מוזיקה נטו וקונה את הדיסק שמגיע אלי באיזו דרך פלא בלתי וירטואלית שנקרא בעולם העתיק "דואר" (כן כן, "דואר" בלי המילה "אלקטרוני" אחריו, גם לי זה נשמע מוזר בהתחלה).

אבל זה לא נגמר בבית, ממש לא. בעבודה אני מבלה חלקים נרחבים מהיום מול המחשב בעבודה על תוכנה שרצה כולה על האינטרנט. כשהאינטרנט איטי גם העבודה הולכת לאט, כשהאינטרנט נופל כל מקום העבודה שלי נתקע. לפעמים, ממש לפעמים, אני אפילו מספק סוג של יעוץ טכני בפורום של האתר של מקום העבודה שלי.

ולחשוב שלפני 7 שנים, פחות או יותר, לא היה לי מושג מה זה האינטרנט הזה וחשבתי שזו עוד אופנה מטופשת וחולפת.