כמו שבוודאי שמתם לב, נדיר למדי שאני מתייחס בבלוג לנושא החם, נדיר כמעט כמו האפשרות שאני אדע מה הוא הנושא החם או על שום מה ולמה הוא חם כל כך ולמה אי אפשר לקרר אותו קצת כי, בינינו, קיץ עכשיו וגם כך אני מזיע וסובל. אבל דווקא הפעם, במקרה לגמרי, נכנסתי אל דף העריכה ומשכה את תשומת ליבי כותרת פחות בנאלית מאשר "הבחירות-קווים לדמותן" או "טוקיו הוטל ואני" או מה שזה לא יהיה ששמים שם כשאני לא מסתכל. בכל מקרה, ובלי (יותר מדי) קישקושים מקדימים, 10 שורות שתפסו אותי:

1. "כורסה נוחה זה התחלה של סוף" (עמיר לב, "אל תדאגי", מתוך "לפעמים אני מאושר") - כשעמיר לב כתב את השורה הזו, אני מנחש שהוא בוודאי התכוון לכך שכל החיים את רץ ממקום למקום, מטייל, עושה, משנה, לומד ואז פתאום שוקע בכורסה נוחה, מטאפורית פחות או יותר ומתחיל להתנוון ואז מתחילה איזו התדרדרות לקראת הסוף הבלתי נמנע. אני, בתור מישהו שתמיד היה חובב כורסאות נוחות ולא בהכרח מפחד מסופים כאלו ואחרים, דווקא מעדיף לשקוע בכורסה הנוחה שלי ולהבין שהסוף יגיע בכל מקרה, שהוא יכול לבוא היום, מחר או בעוד 100 שנים ורמת השליטה שלנו על תזמונו נמוכה בהרבה משאנחנו חושבים, אז לאן כולם רצים כשיש כורסאות נוחות למכביר?

2. "אני מרשה לעצמי, עם קצת דמיון חופשי/ את שנינו ביחד, את ואני/ אבל את לא איתי, זה רק בראשי" (יצחק קלפטר, "דמיון חופשי", מתוך "מחזיק מעמד") - בתור מישהו שמבלה חלק גדול מחייו בתוך ראשו ומדמיין את מה שהיה יכול להיות, מה שיכל לקרות ואת מה שעוד יכול לקרות וכנראה לעולם לא יקרה, השיר הזה, ובעיקר השורה הזו, הן אולי אחד המייצגים הטובים ביותר של החולמים שכל הפנטזיות הנפלאות שהם רוקמים להם בתוך הראש (כמעט) אף פעם לא משתחררות להם החוצה. ובכל זאת, ולמרות הכל, אולי זה טוב יותר שלכל אחד יהיה איזה עולם מושלם בתוך הראש שאליו תמיד אפשר לברוח כשרוצים.

3. "אחרי הכל כולנו, רק קצף נמוג של ים" (דני רובס, "קצף נמוג של ים", מתוך "מסגרות") - כי למרות ועל אף הרצון של כולנו בחיי נצח, בהמשכיות, בחיים שלאחר המוות, בגלגול נשמות, בגן עדן, בגהנום או באלוהים שייתן לנו תעודת שליש רגע אחרי שמכסים אותנו בדליים של חול ועפר, אנחנו בסך הכל קצף נמוג של ים, יפים ברגעים שניתנו לנו ונשכחים לא הרבה אחר כך.

4. "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם" (שלום חנוך, "אל תקרא לי עם" מתוך "ערב ערב") - כי לכולנו יש צורך להשתייך למשהו לקבוצה, לעם, למה שזה לא יהיה, ולכולנו יש צורך לקטלג את כל האחרים לתוך קבוצות, לשים אותם בקופסה כדי שיהיה לנו קל יותר להתמודד איתם, אבל בסופו של דבר, אדם נשאר אדם ולמרות שקל יותר לחשוב כך, הוא אף פעם לא עם.

5. "את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם" ["האמנם (את תלכי בשדה)" לאה גולדברג, בביצוע של חווה אלברשטיין, מתוך "כמו צמח בר"] - לאה גולדברג כתבה את השיר בתגובה לנתן אלתרמן שטען שאין לכתוב שירים רומנטיים בעיתות מלחמה. ובכן, יכול להיות שזה לא מאוד מוסרי ושהאינטרס הלאומי יפגע מכך, אבל בתור מדינה שנמצאת, בצדק או שלא בצדק, במלחמה כל הזמן, לא הגיע הזמן שנתעסק קצת בדברים אחרים?

אני יודע שהבטחתי 10 שורות ואולי גם יהיו 5 נוספות בפוסט הבא, או אולי בזה שאחריו, אבל במילותיו האלמותיות של דאגלאס אדאמס: "לא עכשיו".

החודש האחרון הזה, בלי שום ספק, היה בלבול מערכות אחד גדול. אני מתעורר מוקדם בבוקר ביום רביעי כלשהו ואין לי מושג אם צריך ללכת היו לעבודה או לא, באיזו שעה, האם בכלל יום רביעי היום ולמה לא הלכתי לישון מוקדם יותר. קצת יותר מאוחר בבוקר יום רביעי, בניגוד מוחלט לסדר הרגיל ובאופן קוהרנטי לגמרי עם הגיון החגים מגיעים צהריי יום שני שגם בם אני מתעורר בשעה כזו או אחרת מבלי לדעת האם אני צריך לעבוד היום, באיזו שעה והאם בכלל צריך לעבוד היום. בסוף, כשאני מואיל בטובי לגרד את עצמי החוצה מתחת לפוך אני מגלה לרוב ששבת היום, שאני צריך לעבוד, שאני צריך להיות שם בעוד רבע שעה ושלא ישנתי מספיק בלילה כי ביליתי חצי ממנו בהתלבטות הרת הגורל האם לישון עם מזגן ופוך או בלי מזגן ולזרוק את הפוך הצידה כשבסוף אני נרדם מבלי להחליט שום דבר פרט לכך שלדחוף את הראש בין שתי כריות זה רעיון טוב כרגע ושגם ככה אין לי כוח לעשות את השינויים הנדרשים, יהיו אשר יהיו.

בין לבין הכרו-NO-לוגיה הזו אפילו לא אזרתי את הכוחות להתקשר לאבא שלי לשאול מה שלומו, מה ששוב מוכיח שאני אכן, הבן של אבא שלי שעבורו להתקשר פעם בחודש זה מינון הולם בהחלט, בהנחה שהוא במצברוח טוב או שעונת ההרשמה לאוניברסיטאות שוב התחילה והוא מעוניין לדעת למה שוב לא נרשמתי ומי יפרנס אותו כשהוא יהיה זקן. אני יודע שאולי אני מעט מחמיר איתו, אבל קשה לי לראות אנשים בוגרים שלא טורחים לקחת אחריות על החיים שלהם ולדאוג לעצמם באופן המינימלי ביותר, לא כל שכן מישהו שאמור, לכאורה, להיות אחד האנשים הקרובים אלי ביותר ובפועל יודע עלי הרבה פחות ממה שכל קורא שעוקב אחרי הבלוג יותר מכמה חודשים יודע.

ובחזרה למוד הדחקת מחשבות רעות לפינות האפלות של הנפש לטובתו של האושר הקטן שלי, היום, כבכל אוקטובר, שוב תפס אותי הגשם באמצע הדרך, רחוק מכל מחסה ואילץ אותי להגיע הביתה רטוב קלות, מעורפל זגוגיות משקפיים ועם זאת מרוצה למדי מהתנהלותו של הסתיו עד כה. עם קצת מזל, תוך שבועיים-שלושה אני באמת אצטרך את הפוך ואפילו לא אדליק מזגן.

לפעמים אני חושב שהחיים היו הרבה יותר פשוטים אם אפשר היה להוסיף לכל אדם כתוביות תרגום לעברית, או בהתחשב בעובדה שרוב ה(א)נשים שאני מכיר אכן מדברים עברית ואני עדיין לא מבין אותם, לפחות לשפה כלשהי שאני מבין.

(עדכון אבא-הוא חזר היום מחברתו, אם אתם חושבים שהוא אמר תודה או התייחס באיזושהי צורה ל-"אינצידנט" אותו תארתי בשני הפוסטים הקודמים כשהוא בא לאסוף ממני את מפתחות הבית ואת האקדח שלו, אתם לא ממש מכירים אותו)