כשאני מתחיל לרוץ, הכל מתעורר. קצב הנשימה מתגבר לאט-לאט, הראש שמתנקה ממחשבות, הדם זורם יותר מהר ונהיה יותר ויותר חם. הזיעה מתחילה לנטוף, התחושות שמגיעות מהשרירים, קצת כואב, אבל נעים, החיכוך של הנעליים בכפות הרגליים, השלפוחיות שנוצרות לאיטן ושבגללן הסרת הגרביים תכאב לי אחר-כך, הקצב הקבוע של כפות הרגליים שמכות בכורכר שמתחת לרגליי.

לנשום, לנשוף.

הדקות האלו שאחרי, הנשימה שלאט-לאט נרגעת, המחשבות שמתגנבות להן בחזרה אל הראש, זרימת הדם שמואטת וקרירות הערב שמתחילה לחדור לאיברים, השרירים שמתרפים לאט, כואבים מעט, שולחים פולסים שנמהלים ונשטפים בזרם האדרנלין, המים שמחליקים לגרון בקלילות, מרווים את הצימאון, השלפוחיות שמתחילות להתקרר, הכל נרגע.

אין כמו ריצת ערב אחרי משחק כדורסל כדי לשפר את ההרגשה, להכניס קצת אופטימיות. אחר-כך, ההליכה הביתה בשבילים הריקים והחשוכים כבר מרפה את השרירים, מאדה את הזיעה, מסדרת קצת את המחשבות והנשימה, ואז למקלחת, לשטוף את היום בזרם רותח של מים, בקצף של סבון, לתת למיים לשחרר את כל המועקה, כל הכאבים, כל המחשבות, להחליק החוצה ומהר, לפני שיהיה קר, להתחפר אל תוך הפוך ולישון.

לילה טוב.

ביום עבודה ממוצע של עטלף יש 31,500 שניות, אם לפחות 21,000 שניות מהן הוא מקדיש לגלישה באינטרנט, שיחות בטלות, ארוחות ושתיית תה עם נענע (לפעמים בתוספת עוגיות), כל כמה זמן יאמרו לו מעבידיו שהוא עושה עבודה נהדרת ושאין לו תחליף בתפקיד המוטל עליו? (התשובה בסוף הפוסט).

כמה זמן אתם חושבים שייקח עד שנראה כפתורי: "קאונטר, אני זוכר!" ברחבי הבלוגספירה?

לתאילנד או לא לתאילנד? זו השאלה. עוד יום ההחלטה הסופית.

יש גם אנשים טובים בעולם. באמת.

הסילבסטר הזה, הולך ומסתמן כסילבסטר שיהיה השני הגרוע ביותר בהיסטוריה הזכורה לי של עצמי, כל החברים נוטשים אותי, על מסיבה לא בא לי, וכמובן שאין לי את מי לנשק (אם יש מתנדבות, אנא צרו קשר בהקדם). אז למה השני הכי גרוע אתם שואלים? כי את סילבסטר 8-1997 ביליתי על מיטת שדה באוהל שבו שכנו, חוץ ממני, 10 טירונים מיוזעים נוספים, אי-שם באמצעו של שומקום קפוא למדי, כשבביתי (ובמיטתי) התנחלו להן בשמחה ובששון 3 בחורות פינלנדיות.

פעמיים בשבוע. לפחות.

אני כל-כך קוטר ודכאוני לאחרונה עד שממש בא לי להרביץ לעצמי עם מחבת.

בעצם, אולי לא. מחבת זה כואב.