בדרך כלל כשאני פותח את דף העריכה כדי לכתוב על מוזיקה אני עושה את זה כדי לכתוב דברים טובים, בעיקר על אמני שוליים שלא זוכים לחשיפה גדולה מדי, אבל הפעם יש לי דווקא משהו אחר להגיד. כמעט בכל סיכום שנה שמכבד את עצמו יצא לי לקרוא על הדיסק 1:1 כדיסק השנה במוזיקה הישראלית (לפחות מחוץ למעגל הגלגל"צים למיניהם), הדיסק עצמו הוא פרוייקט שנעשה משיריו של בחור בשם ערן בר-גיל ומבוצע על-ידי להקת דבק, מור שטייגל ועוד אי-אילו מוזיקאים שאמורים להיות מוכשרים ביותר. את הדיסק, אגב, קניתי לפני כמה חודשים בעקבות המלצות חמות מאוד של כמה וכמה אנשים שאני מעריך מאוד את דעתם בתוספת ביקורות אינטרנטיות נלהבות ביותר בכל קנה מידה אפשרי.

שלא יובן לא נכון, הדיסק עצמו לא דיסק שאפשר להגדיר אותו כגרוע, הוא בוודאי טוב יותר מכל המירי מסיקות והסאבלימינאלים למיניהם שממלאים את גלגל"צ וערוץ 24, אבל השילוב בין העיבודים הפשוטים והמשעממים (שלא לומר גלגל"צים ומיינסטרימיים) לבין המילים המתחכמות מבלי להיות מספיק מתוחכמות ברוב השירים פשוט הופך את הדיסק הזה לעוד סנטימטר מבוזבז במדף הדיסקים שלי. הוא לא ממש מיוחד או שונה, הוא לא מסעיר ולא מעורר מחשבה ואין בו איזושהי נגינה וירטואוזית או ביצועים מיוחדים, במילה אחת-סתמי. אז נכון שאלבום שלם שמוקדש לשירי משורר, מכובד ככל שיהיה, אמור לתת לו סוג של חותמת איכות והטקסטים בהחלט לא-רעים, אבל מכאן ועד להפוך את האלבום לאלבום השנה? ועוד בקונצנזוס עד כדי כך רחב, עד כמה שקונצנזוס מחוץ לקונצנזוס יכול להיות רחב? לא מובן ולא ברור, בעיניי לפחות.

אבל כדי שלא לסיים את הפוסט עם טעם לא טוב, תרשו לי בכל זאת המלצה קטנה. אמנם סביר להניח שהיא לא הדבר הכי מסעיר שתשמעו בחייכם, אבל בתור פסקול שקט ונעים ליום חורף היא בהחלט מוצלחת, לטעמי לפחות.

כמעט והיה כאן פוסט, אבל כשקראתי את עצמי לאחור השתעממתי עד כדי עילפון ושיתוק מוחי והחלטתי לחסוך מכם אותו. אתם מוזמנים לדמיין אירוע מסעיר כלשהו שהתרחש בחיי ולדמיין גם איזה פוסט מוצלח שכתבתי עליו, זה עובד בשבילי.

ביום שישי האחרון הייתי בהופעה של דן תורן ופיטר רוט. את פיטר רוט אני לא סובל עוד מימיו במוניקה סקס אבל את דן תורן אני מחבב כבר הרבה זמן, כמו שאולי כבר הזכרתי פעם או שלוש, יש לי לא-מעט דיסקים שלו, אבל בהופעה שלו עוד לא יצא לי אף פעם להיות. ההופעה, לצערי, לא הייתה מוצלחת במיוחד, השירים החדשים מהאלבום האחרון שלו די חלשים, הניסיונות שלו להצחיק בין השירים היו די פאתטיים והוא (וגם פיטר רוט) עשו רושם של שני חבר'ה די מעצבנים באופן כללי. אמנם הם ביצעו כמה מהשירים היותר ישנים של תורן שהיו חביבים והקטינו במעט את עוגמת הנפש (שמראש לא הייתה גדולה מכיוון שלהופעה נכנסתי בחינם), אבל בסך הכל אי-אפשר להגיד שנהניתי יותר מדי. אז למה אני מספר לכם את כל זה? כי הופעת החימום של הצמד הייתה בחורה צעירה בשם שרה. את הדיסק שלה הורדתי לא מזמן מהציפור הכחולה ומאוד נהניתי ממנו, אבל לא היה לי שמץ של מושג שהיא מופיעה איתם ואפילו כשנכנסתי וראיתי אותה במקום לא היה לי מושג שהבחורה החמודה הזאת שמדברת עם פיטר רוט ודן תורן היא אותה שרה שמפציעה לי מפעם לפעם בווינאמפ. בכל מקרה, היא נתנה הופעה מגניבה ביותר, לפחות עד כמה שאפשר לקרוא ל-4 שירים הופעה וזכתה למחיאות כפיים נאות ביותר שדי הפתיעו אותי מכיוון שהיא לא בדיוק מסוג הזמרות שאוהבים בשמיעה ראשונה אז לפחות ממנה הייתי מרוצה מאוד למרות שלצערי לא יכולתי להשאר עד סוף ההופעה ולקנות את הדיסק שלה כפי שמגיע לה, אבל זה בטח עוד יקרה בעתיד הקרוב.

הגורמת לכך שלא יכולתי להשאר אחרי ההופעה לרכוש את הדיסק הייתה הדייטית התורנית שהייתה מעט לחוצה לצאת מהפאב החנוק. הבחורה, אותה אספתי באתר היכרויות כלשהו, הייתה מן האינטילגנטיות והמשעשעות שיצא לי לדוג אי פעם באתרים מסוג זה. היא, מצידה, הזדרזה להוכיח שאבחנתי אותה כבעלת אינטלקט חד כתער הייתה מדוייקת למדי כשמיהרה להשליך אותי כמו חבילת מצות במוצאי הפסח מיד עם תום הדייט השני שלנו. הדכאון שלאחר היה הפעם קצר במיוחד מכיוון שהערכתי שזהו הכיוון המסתמן. אחרי אי-אילו מעשים בעלי מוסריות מפוקפקת שעוללתי לאחרונה זו הייתה כנראה דרכה של הדודה קארמה לתת לי בראש ואולי אפילו להחזיר אותי לתלם רחמנא לצלן. אז אחרי שנעתי ונדתי בשבועות האחרונים בין עולם הרווקות לעולם הזוגיות נחתתי שוב על ישבני המרופד בצד המוכר לי יותר של העולם, החיים נורא קשים וזה.