מה שעדיין לא סיפרתי לכם עדיין, זה שלפני שבוע קניתי מקרר חדש. לא ניכנס כאן לכל הפרטים הגרפיים שכוללים את גסיסתו הממושכת של המקרר החבוט והעתיק שלי בזמן שהייתי במילואים שכללה הרקבה יסודית של רוב תכולתו המועטה, אבל רק אדגיש שאם תתקלו בימים הקרובים בהתפרצות מגפה מסתורית באיזור מגורי-אני מכחיש כל קשר. כך או כך, ביום רביעי בצהריים, קצת אחרי שהקפצתי את אמא לרכבת שתיקח אותה לנתב"ג שיקח אותה למטוס שיקח אותה לצרפת שם מחכה לה סבתא, שמתי את פעמי לחנות המקררים לרכוש לי מקרר. חשוב לציין שעקב סימנים מתריעים שהתגלו מבעוד מועד כבר הספקתי לעשות סקר שוק מקיף בנוגע למקררים ולגלות שישנו בדיוק מקרר אחד בגודל הרצוי לי. כמובן שעל אותו מקרר מופיעות תוויות של 5-6 חברות מקררים שונות ומכובדות, אבל פרט לכך הוא זהה לעצמו בכל הגירסאות עד לרמת אורך כבל החשמל, תבנית קוביות הקרח המצורפת והשקעים העגלגלים בדלת המקפיא.

לא אלאה אתכם בכל סיפור הקנייה, ההובלה והפיננסים מכיוון שלמען האמת הוא משעמם אפילו יותר הפסקה הראשונה שהייתה משעממת באופן חריג אפילו ביחס למקובל בבלוג זה, אבל רק אציין שהמקרר החדש מפחיד אותי. קודם כל, הוא ענקי, הוא אמנם ממוצע (מינוס) ביחס למקררים נורמליים, אבל ביחס למקרר הגמדי הישן והטוב שלי, הוא פשוט עצום בגודלו ומבהיל אותי עד מוות בכל פעם שאני נכנס בתמימות למטבח. לא רק זה, אלא שהוא גם מאיר עלי במנורה בכל פעם שאני פותח אותו כאילו מאשים: "אני רואה שהתכוונת לאכול 4 שניצלים, שני גביעי מילקי, 3 פיתות, חבילת חומוס וטבלת שוקולד שלמה בהתקף מאנצ'יס, אני כבר אדאג לדווח עלייך לגורמים הממונים". אמנם כל מה שיש לי במקרר כרגע זו רק ערימת ירקות קטנה, כמה תפוחים, קופסת מלפפונים חמוצים, כמה בירות וצנצנת חרדל, אבל זה לא גורם לי להרגיש פחות אשם בכל פעם שהאור הנוראי הזה מסנוור אותי כשאני הולך לשתות לגימת מים קרים באמצע הלילה.

בכלל, כל העסק הזה עם קניית מקררים נראה לי מאוד לא הולם את האופי שלי, מקררים זה משהו שמשפחות עם 3 ילדים קונות, משהו שאנשים מיושבים בדעתם רוכשים בגיל 52 כדי שיוכלו להציג בפני החברים שלהם בשישי בערב תוך שהם מנידים בראשם בכובד ראש ומהמהמים ספק לעצמם ספק לחברים: "הוא גם יודע להכין קוביות קרח ויש לו תו תקן אוזבקי". אני? אני בסך הכל רציתי שהבירה שלי תישאר קרה וטעימה לשתייה ולא תישלף לי בטמפרטורת החדר כשאני חוזר ממילואים ותעשה לי בושות אם אני מארח חברים. ובכל זאת, מקרר חדש ואני צריך ללמוד להתסדר איתו. אולי בעצם היה לי קל יותר עם אחד משומש, כזה שלא מלא בכל החשיבות העצמית המנופחת של מקרר חדש ונוצץ עם מתקן בילט-אין לקוביות קרח, אור מסנוור וכפתור מעוצב לתרמוסטט.

המקרר החדש גם יוצר לי בעיות בתחום אחר לגמרי, את מאותגרותו הורטיקלית של המקרר הישן ניצלתי באופן מושכל להפתיע בתור מדף מאולתר שעליו זרקתי כל מיני דברים שלא היו חשובים מספיק על מנת לשמור אותם במקום חשוב יותר אך לא היו חשובים מספיק על מנת לזרוק לפח, כך שהמקרר החדש, על אף שנפח האיחסון שלו גדול לפחות כפליים מהמקרר הישן, בעצם חמס ממני שטח איחסון יקר שאני נמצא בשפע בדירתי, עניין חמור ללא ספק, לפחות עד שארהיב עוז לאחסן ערימות של כלים חד-פעמיים, ניירת מסוגים שונים, כלי מטבח שיש להחזיר לאמא ופרטי לבוש שונים במגירת הירקות. בכל מקרה, מקרר חדש. כן.

נ.ב.

אני יודע שמאוד אופנתי היום לכתוב סיכומי שנה וכיוצא באלה, אבל אחרי התלבטות קלה עם עצמי, ולאות מחאה על כך שלא רק שאין לי את מי לנשק בחצות, אפילו Drinking buddy להערב לא מצאתי לי ואני אאלץ לבלות את השנה החדשה בגפי מתחת לפוך, החלטתי לוותר על העניין. אם אתם בכל זאת מתעקשים, היה דרעק.

הזמן: 3 בלילה, מתישהו בשבוע שעבר, המקום: חמ"ל מעופש אי-שם במרכז הארץ. העטלף המעופף מנסה נואשות לגנוב כמה שעות שינה על מיטה צבאית מתקפלת ובלתי אורטופדית בעליל. הטלפון מצלצל, על הקו אישיות בלתי מזוהה.

אישיות בלתי מזוהה: "תגיד, מה נסגר עם *****? יש תוצאות?"

עטלף (בעיניים עצומות ו-6% הכרה לערך): "חררר... קרעכץ. אני חושב שהכל בסדר. חחררר..."

אישיות בלתי מזוהה: "אה, ורק רציתי להגיד לך שממש כיף לעבוד איתך, אתה הרבה יותר מקצועי מכל החמ"ליסטים האחרים אצלכם"

עטלף: "קרעכץ. אמממ... פפפ... תודה"

טוב לדעת שגם 6 וחצי שנים לאחר השיחרור ואפילו מתוך שינה, I still got it. עכשיו אפשר בבקשה לסיים את המילואים האלו? הגב שלי כבר נשבר מהמיטות הצבאיות, הצוואר שלי תפוס מניסיונות לישון באוטובוסים וקצינים מטומטמים עושים לי כאב ראש.

מילואים, ממחר ועד יום חמישי, לא הקרוב, זה שאחריו. איכס.

והפעם בהרחבה, מערכת היחסים שלי עם הצבא אף פעם לא הייתה מן המשופרות, כל הקונספט הזה של להתחפש אף פעם לא עבד עלי, אנשים שמעירים לי על איך אני מתלבש או מתנהג תמיד זכו אצלי להתעלמות מופגנת (נקודה בעייתית, כשאותם אנשים יכולים לתת לי מיני תלונות ושאר מרעין בישין), הסינדול לבסיס, בין אם על איזה הר צחיח ובין אם בעיצומה של ת"א תמיד ביאס אותי ואף פעם לא הצלחתי להבין למה אנחנו והשכנים לא יכולים פשוט להניח אחד לשני ולחיות בשקט בלי צורך בכל הטרחה המיותרת הזו של להרוג אנשים בדרכים יצירתיות. כבר בטירונות הייתי קרוב מאוד לקב"ן, כשהייתי בקורס הייתי בדכאון הרציני ביותר בחיי (ואלוהים יודע שהיו כמה וכמה כאלו בחיי), ביחידה שהגעתי אליה אחרי הקורס לא ממש מצאתי את עצמי ורק בבסיס הרביעי שהגעתי אליו הצלחתי להתמקם, לא מעט בזכות העובדה שמצאתי שם כמה וכמה חברים טובים שחלקם עונה לתיאור הנ"ל גם היום.

זו אולי גם הסיבה שבגללה חתמתי קבע קצר באותו תפקיד, זו גם הסיבה שבתקופה הראשונה לאחר השיחרור עשיתי כמות נכבדת למדי של ימי מילואים בהתנדבות, וזו גם הסיבה שבגללה המילואים בשנים האחרונות הפכו בשביל למטרד וגורם דכאון בלתי זניח בעליל. למזלי, מסיבות שונות ומשונות, כמעט ולא עשיתי מילואים בשנים האחרונות וגם כשעשיתי, היה מדובר בימים בודדים ומעולם לא בשבועיים ארוכים וכמעט תמיד עם אותם חברים ששירתו איתי בסדיר. הייתה לי גם איזו פואנטה, אולי אפילו איזה הירהור על בחינה מחודשת של בחירה בדרך הקלה והתחמקות מהמילואים בתירוץ כזה או אחר, אבל איכשהו, לא נראה לי שזה באופי שלי. לפחות אני אמור לצאת שבת, גם זה משהו.