ככה, כדי לסגור את החודש בשוונג, אתגר קטן לקוראים ולקוראות. מחר בערב אני במסיבה, אלכוהול חופשי, היעד-שבירת השיא שלי מפורים שעבר שעומד על 4 ליטר בירה (עם קצת תוספות של וויסקי, שוטים וקוקטיילים פה ושם, אבל מי סופר?), מישהו רוצה להמר לכמה אני אגיע בסופו של דבר?

א. פחות מ-3 ליטר בירה. יצאת קטן, ממש קטן, ואתה גם תכתוב על זה פוסט נבוך ומלא תירוצים בשבת בבוקר.

ב. 3-4 ליטר בירה. אתה גרוע, היית ככה קרוב לשיא שלך, ונשברת.

ג. 4-5 ליטר בירה. תותח! עכשיו לך תמצא אסלה להקיא.

ד. יותר מ-5 ליטר בירה. יש רופא בקהל?

המנחשים נכונה יזכו בכלום יוקרתי ובהערצתי עד שאתפכח מההנג-אובר.

מעבר לזה, יש עוד שבועיים עד סגירת התחרות, ארבעה סיפורים כבר נשלחו (רשימה בצד ימין) ועדיין אפשר להצטרף, סתם ככה לידיעתכם.

אבא שלי קנה מחשב. לכאורה, משפט פשוט, הגיוני, אבל מתחת למעטה החיצוני התמים, מדובר ברעידת-אדמה, עירעור סדרי בראשית ומאורע שבמדינה מתוקנת היה בראש מהדורות החדשות או לכל הפחות הופך לשיחת היום במספרה השכונתית. אבא שלי, האיש שטען בתוקף שהוא לא יקנה מחשב עד שלא ילמדו את קופסאות הפח האלו לציית לדבריו מבלי להזדקק לעזרים מסובכים ומטופשים כמו מקלדת או עכבר, האיש שמבחינתו האינטרנט הוא לא יותר משמועה או הלצה כושלת, היהודי היקר הזה קונה מחשב. אחרי שלושה או ארבעה ימים של התאוששות מההלם שנחת עליי, יצאנו יחד לקנות את המחשב, הוא כקונה ואני, מכיוון שאני מומחה המחשבים של המשפחה (או בעברית, אני יודע להפעיל אינטרנט ולכבות ולהדליק מחשב בלי עזרת טכנאי), התלוויתי אליו בתור יועץ מומחה. הוא בחר מסך דק ומשוכלל, התעקש על המעבד המהיר ביותר, הבהיר שהוא דורש כמה שיותר זכרון, ובאופן כללי היה נחוש להרכיב את המחשב אך ורק מהרכיבים המובחרים והיקרים ביותר. הוא התווכח והתפלפל עם המוכרים תוך שהוא מרביץ בהם ממשנתו של סבא משה, שהיה יהודי חכם עם זקן ארוך ובאופן כללי הצליח להוציא אותי מדעתי באופן די יוצא דופן.

אותו סבא משה, אגב, הוא דמות מפתח ואבן פינה בתולדות המשפחה. סבא משה היה אביה של סבתי מצד אבא, ולפי כל התיאורים, בהחלט היה יהודי חכם. הוא היה עובד בסדקית (כך קראו למכולות בקיבוץ אך לפני כמה עשרות שנים) והיה אחראי באופן כללי על חלוקת ארבעה ביסקוויטים וחצי סבון לכל חבר קיבוץ בכל שבוע. לסבא משה הייתה משנה סדורה ונוקשה של סדרי עולם כפי שהם צריכים להיות, ואבא שלי ממשיך ומקפיד למלא כל הוראה ממשנתו קלה כחמורה. הוא לא אוכל דגים כיוון שסבא משה גרס שזה "אוכל לחתולים", הוא הסביר את התעקשותו על הרכיבים היקרים ביותר למחשב בכך שסבא משה תמיד אמר ש"כשאין לך כסף, תמיד תקנה את ההכי יקר", והוא אימץ בחום את השקפתו של סבא משה בנוגע למקומן של הנשים בעולם (במטבח כמובן). אמנם הזמנים המשתנים ריככו את אבא שלי, וכיום הוא מקבל בהשלמה מיני יוזמות פמיניסטיות קיצוניות כמו מקום לנשים בכנסת ואפילו נשים כקצינות בצבא, אבל הוא לעולם, לעולם לא יסע ברכב שבו נוהגת אישה.

סטינו מעט מהנושא, בחזרה למחשב. היום הגיע סוף-סוף המחשב, ואני ואבא ניגשנו בשמחה למלאכת ההרכבה. או, אם לדייק, אני ניגשתי למלאכת ההרכבה והוא ניגש בחדווה למלאכת הצפיה בי. למזלי, כבר הרכבתי מחשב פעם או פעמיים בחיי (ככה זה כשמחזיקים מחשב בן 6 שדורש תיקונים אחת לכמה שבועות) ולכן תוך כמה דקות המחשב היה מחובר, מחווט, ומוכן להפעלה. אחרי שבדקתי שהכל עובד ותקין, פיניתי לאבא את המושב והתחלנו בתהליך הלמידה. כבר מההתחלה היה ניכר שלזוג המוזר (אבא והמחשב) יש קשיים מסויימים בתקשורת, העכבר לא ממש זז לאן שהוא רצה, רעיון הדאבל-קליק נראה לו מופרך והוא לא הבין למה לחיצה אחת על הסמל של האקספלורר לא פותח את האינטרנט, אבל מרגע שהוא הצליח לפתוח את האקספלורר, הוא כבר שחה כמו קרפיון באמבטיה לפני סעודת הפסח. אחרי כמה דקות שבהן הצליחו אבא והמחשב להתיידד קמעה, הוא סגר את האקספלורר ונשאר לשבת מול המחשב. בתחילה, מתוך כבוד והנחה שהוא יודע מה הוא עושה, לא אמרתי מילה, אבל אחרי דקה או שתיים שבהן הוא בהה במסך בחוסר מעש, הצעתי את עזרתי. מתברר שהמחשב לא הבין שכשסוגרים את האקספלורר הוא אמור להכבות.

מעניין מה סבא משה היה אומר על המחשב.

טוב, אחרי שראיתי שיש הענות בהחלט מספקת, אני חושב שבהחלט אפשר להתחיל בתחרות, בתקווה שיהיו עוד מצטרפים (ובכוונה כתבתי מצטרפים ולא מצטרפות, מכיוון שפשוט אין כאלו, אם כי גם מצטרפות נוספות יתקבלו בברכה כמובן). אז מה יהיה לנו?

התחרות:

כמו שכבר כתבתי בפוסט הקודם, מדובר באופן די פשוט בתחרות סיפורים קצרים, הסיפור יכול להיות בכל נושא שתבחרו, ובאורך של 500-1500 מילה, כמובן שאני לא אתקטנן על מילה לפה או מילה לשם, אבל נא להשתדל שלא להאריך יותר מדי. גם סיפורים קצרים מאוד אני לא אוהב, או כמו שהמורות שלי היו נוהגות לכתוב לי על מבחנים: "יפה, אבל למה לא הרחבת?". התחרות מתחילה עכשיו ותסתיים בעוד שלושה שבועות בדיוק, ב-15 באפריל. עד אז יש לכם זמן לכתוב את הסיפור, לשכתב אותו, לבדוק אותו, להחליט שהוא לא מוצא חן בעיניכם, לכתוב סיפור חדש, להתבאס ממנו רצח, לבקש הארכה כי יש לכם מבחן בתושב"ע מחר, לא לקבל אותה ולחזור אחר כבוד לסיפור המקורי והמצויין שלכם. ב-15 באפריל נסגרת ההרשמה ואני אתחיל לקרוא את הסיפורים, ברגע שאני אסיים לקרוא ואחליט על המנצח, המנצח יוכרז כאן בפרק סיום מרגש כולל דמעות, ספיישל מיוחד בערוץ 2 והופעת אורח של משפחת פיק. כמובן שבפוסט של הסיפור שכתבתם, יש לקשר אל הפוסט הזה שלי, ולהודיע לי בתגובות שנרשמתם (אחרת איך אני אדע שאתם בפנים?), אם וכאשר יהיה כפתור לתחרות, כמובן שההנהלה, כלומר אני, תשמח מאוד אם תשימו אותו בבלוגכם, אבל אם זה מתנגש לכם עם העיצוב/פוגע לכם בקארמה/חושבים שהכפתור ממש ממש מכוער ועל איזה סמים בדיוק היה הבנאדם שעיצב אותו? אני מוכן לוותר על הנושא.

לתחרות, אגב, אין עדיין שם או כפתור או מה שתחרויות כאלו לא צריכות, אם יש הצעות, אני אשמח לשמוע.

מי יכול להשתתף?

כל מי שיש לו בלוג. אין הגבלת גיל, מין, צבע, מקום מגורים ומידת פקאצתיות, אם כי אני מודיע מראש שבלוגים הנוטים להשתמש בסימנים שונים ומשונים במקום אותיות, מרבים בסימני קריאה, והם מושי-מושלמים באופן כללי, נמצאים מראש בעמדתת נחיתות, לתשומת ליבך, פאש. כל בלוגר יכול לשלוח סיפור אחד, ולא יותר, עם כל הרצון הטוב ואהבת הקריאה שלי, אני לא חושב שיהיה לי זמן לקרוא כ"כ הרבה.

איך זוכים?

פשוט מאוד, אם שלחתם סיפור, והסיפור שלכם הוא הסיפור שהכי אהבתי מכל הסיפורים שנשלחו, זכיתם. עצם זה שזכיתם בתחרות לא מעיד על שום-דבר מעבר לכך שאני אוהב את הכתיבה שלכם, וגם אם לא זכיתם, זה לא אומר שאני לא אוהב אתכם/אתם לא יודעים לכתוב/אין לכם כשרון/אתם לא נחמדים וחכמים, זה רק אומר שבסה"כ היה סיפור אחד של מישהו אחר שאותו אהבתי יותר. לתשומת ליבכם, הצעות שוחד למיניהן (כולל שוחד מיני), טובות הנאה, התחנפויות, התחננויות, עשיית עיניים והצעות מגונות יתקבלו בשמחה ע"י ההנהלה אך לא ישפיעו על תוצאות התחרות.

מה הפרס?

לא שהתחרות היא לשם פרסים כמובן (מה, יש פרס?), אבל בכל-זאת, הזוכה המאושר יזכה במנוי פרו לחצי שנה ובהערצתם האינסופית של עשרות-אלפי בלוגרים ובלוגריות. או שלא. נסתפק כרגע רק בפרו. משתתפים שיבקשו להחליף את הפרס במשהו אחר מוזמנים להציע פרסים חלופיים והנושא ישקל.

שכחתי משהו? אני חושב שלא. צאו לדרך.