לפעמים הכל נראה פתאום כל-כך סתמי. אולי מחר זה יראה שונה, אולי פתאום יהיה לזה איזה טעם. אולי תבוא ההיא, המיוחדת, אולי יבוא עניין. אולי רעיון יבליח פתאום, בזמן שאשקה את אדנית הנענע, אולי איזו תמונה תצטייר לי בראש. משהו שיכניס רגש, עצב, שמחה, אושר, משהו. ואולי זה בכלל אני שצריך לצאת החוצה ולמצוא אותו, או להכנס פנימה ולחפור אותו החוצה.

ואולי אין כזה דבר. אולי זה הכל...

סתם?

לא ברור לי למה, אבל הבוס הבלתי נסבל שלי החליט להזמין אותי לחתונתו שתערך, אי"ה (אם יתעקש המנייאק) מתישהו באמצע מאי, מה שמעמיד בפניי דילמה לא פשוטה. מצד אחד, אותו טיול למרוקו שאליו הציע לי אבא להצטרף, שמשמעו בילוי של שבועיים עם... וול.. אבא, חוויה שעם כל קסמה המושך של מרוקו, היא לא בדיוק חוויה שהייתי מאחל לעצמי, ומצד שני, חתונה של הבוס שלי. רק כדי להבהיר את הנקודה, אם יש בעולם יצור יותר בלתי-נסבל מהבוס שלי, הרי שמדובר באישתו ש... (רציתי לכתוב שתחייה, אבל... אולי עדיף שלא). ואם יש משהו שמעצבן אפילו יותר מזוג הדבילים, הרי זו המחשבה שאני אאלץ להשחית ממון רב על שניהם, ממון שאפילו לא יחסוך ממני את העונג המפוקפק של בילוי ערב, או לפחות רבע שעה, בחברתם המפוקפקת. מצד שלישי, אחרי אחרי שהוא טען שאני לא בסדר מכיוון שלא הצלחתי לארגן ארוחת ערב משותפת לי, לו ולשני בני-דודים שלי מבלי להתחשב כמובן בעובדה שהסיבה היחידה שלא הצלחתי לארגן ארוחה שכזו היא ששניהם פשוט לא יכולים להגיע ביום שהוא ביקש. אני כבר לא יודע מה לחשוב.

אנשים ממשיכים לשאול אותי אם אני הולך ללמוד ומתי, וגרוע מכך, ממשיכים להשמיע קולות אכזבה מהולה בקוצר רוח כשאני אומר להם שנכון לעכשיו, אני לא הולך ללמוד. נשבע לכם שפשוט אין לי כוח לזה.

ובלי שום קשר, יש באמתחתי תלושים ל-4 חודשים אינטרנט חינם מנטוויז'ן שאין לי בהם שימוש (ספקית האינטרנט שלי היא בזק). עכשיו, אם אפשר, תציעו אתם את הדרך לבחור מי יזכה בהם, חבל שילכו כך סתם אל הפח.

לילה אחד, יום אחד, ים אחד, שני דיסקים חדשים (אחד מהם קצרצר), מינוס 350 שקל, שקיעה אחת, כוס מיץ תפוזים, המבורגר, שיזוף, מרפסת אחת, פלאפל, כמה אנשים טובים, פלאפון אחד מלא חול ים, ספר אחד ש(שוב) לא הצלחתי לגמור, חומוס, נסיעה אחת (ארוכה) ברכבת, שתי פיתות, חצי ליטר גינס, הליכה אחת של שעה וחצי, שני עצי תות שנבזזו משל הייתי בקיבוץ, אבטיח עם גבינה בולגרית. עוד משהו? אה, כן, 3 בלוגריות מקסימות ונפלאות שפגשתי, ביחד ולחוד, והפכו את הביקור שלי בתל-אביב מחוויה ש(שוב) תזכיר לי למה אני לא אוהב את העיר הזו, לכיף אמיתי. ככה, פחות או יותר, ולא ממש בסדר שבו קרו הדברים, עבר עליי הביקור בתל-אביב.

העטלף המעופף שוב במאורת הבית שלו, אבל עדיין במצברוח תזזיתי ולא-רגוע, אולי בגלל שהסיפור שזימזם לי בראש במשך שבועיים פרח ונעלם לו, אולי הוא עוד יחזור.