(לפני כמה ימים).

סבתא תותבת: "אני הולכת למות ואני מתכננת לעשות את זה לפני החג, שלא תצטרכו לשבת עלי שבעה".

אמא (שלי): "השתגעת? את לא הולכת למות לפני החג. תתאפקי עוד שבוע".

סבתא תותבת: "אני אמות מתי שאני רוצה, את לא תגידי לי מה לעשות!"

אתם יודעים מה מקסים כאן? שכבר מהכותרת כל הקבועים שביניכם יודעים שהולך לבוא כאן פוסט קיטורים בלתי מוצדקים על בעיות שוליות בחיי המרטיטים והמרגשים, רק שאתם טועים כולכם טעות מרה. לא רק שחיי אינם מרטיטים וגם לא מרגשים, אלא שכל הקיטורים שהולכים להגיע בהמשך (רגע, אל תלכו!) הם מהמוצדקים ביותר לפי כל דיעה אובייקטיבית, וזה כולל את מעט הדיעות האובייקטיביות שאינן שייכות לי.

אז גירדתי את עצמי היום מהמיטה בחמש וחצי לפנות בוקר רק כדי לנחות עייף וטרוט עיניים ליום עבודה שהסתיים בשעה שבע וחצי בערב ומבלי להספיק את כל הקניות שתיכננתי לשעות אחר הצהריים. מתישהו בשעות הצהריים קיבלתי טלפון מאמא שסיפרה לי שהסבתא התותבת היקרה שלי נמצאת בבית-חולים והיא כנראה בשעותיה האחרונות. הסבתא התותבת כפי שאני מכנה אותה כאן, היא אחותה של הסבתא האמיתית הפריזאית שלי ותיפקדה עד לא מזמן כסבתא היחידה שלי לכל דבר ועניין, ועל שום כן הכינוי "סבתא תותבת" אותו היא חיבבה למדי.

בכלל, למרות נטייתה הפולנו-הונגרית להוציא את המשפחה כולה מדעתה הקולקטיבית, הסבתא התותבת שלי תמיד הייתה אחת מהנפשות החביבות עליי ביותר במשפחה, היא התייחסה אליי תמיד כאחד מהנכדים שלה, תמיד מקטרת על כמה שהיא חולה ומרגישה לא טוב (אני אומר לכם, אם הייתה יכול לדבר כרגע בטח הייתה מבקשת שנכתוב על המצבה שלה "אמרתי לכם!") ותמיד בחוש הומור ציני ומשעשע. למרות המנהג המשפחתי לצחוק איתה שהיא תמיד אומרת שהיא חולה ובסוף היא תקבור את כולנו, בשבועות האחרונים היה ברור שמצבה התדרדר.

קצת אחרי הטלפון יצא לי לדבר עם ידידה רחוקה שכבר הרבה זמן קיוויתי שתהפוך ביום מן הימים ליותר מידידה והרבה יותר קרובה, היא סיפרה שהיא מחפשת חבר ושאלה אם יש לי חברים חמודים ופנויים, אני באבירות בלתי-אופיינית הצעתי את מועמדותי לתפקיד ומיד זכיתי ב-"אתה באמת חמוד אבל אנחנו צריכים להשאר ידידים" המוכר. עד שהצלחתי לצאת מהעבודה, 14 שעות אחרי שהגעתי אליה, קיבלתי את הטלפון מאמא שמוסרת שהסבתא התותבת נפטרה והלוויה מחר.

אז חג שמח כבר לא ממש יהיה כאן, אבל איך אמרו חכמים? תמיד יכול להיות גרוע יותר. שואה למשל.

בדיוק היום אחר הצהריים היה לי כזה. כמעט אף פעם לא קורה לי שאני זוכר חלומות, היו לי תקופות בודדות בחיים שבהן הייתי זוכר אותם באופן עקבי, אבל בשנים האחרונות זה כמעט ולא קרה, אולי זו הסיבה שהיום היה לי כל כך מוזר. אז קמתי לי בבוקר, נהנה סוף סוף מיום שישי חופשי אחרי שבועות של עבודה, עבודה ועוד קצת עבודה לקינוח, קפצתי לקנות לי פיתה עם זעתר ומילקשייק שוקו בקרטוןת עשיתי טיול קצר ברגל וחזרתי הביתה באיזור 2 אחר הצהריים מוכן ומזומן לשנת צהריים מפנקת.

מפנקת מיין טוכעס.

חלומות כאלו מוזרים אני לא זוכר כבר שנים, אם בכלל. ליתר דיוק, אני כבר לא ממש זוכר את החלומות שהתפוגגו להם די מהר, פרט לאיזה אירוע הזוי במיוחד בו אני נמצא במסיבה כלשהי באיזה מרתף טחוב, לבוש בחלוק שלי ומחפש בקדחתנות אחרי משהו לא ברור, אבל התחושה, את התחושה אני זוכר מצויין. התעוררתי אחרי 3 שעות עם אחת התחושות המוזרות ביותר שהרגשתי אי פעם, לא היה לי מושג מי אני, לא ידעתי איפה אני, מה השעה, האם אני צריך להגיע לאנשהו או לעשות משהו, כלום, נאדה. מין בילבול כזה שאפילו בתקופות המעושנות ביותר שחוויתי, והייתי 11 חודשים בהודו כך שתקופות אפופות עשן ובילבול אינן זרות לי ממש כפי שאתם יכולים לנחש. רק אחרי רבע שעה ומקלחת חמה ומרגיעה במיוחד הצלחתי לגרד מעצמי את רוב שרידי התחושה הבלתי אפשרית הזו.

הייתה לי גם איזו מסקנה אולי, אם כי סביר להניח שלא. אולי משהו על תת מודע ולהקשיב לעצמי, אולי אני פשוט צריך לבלות יותר זמן בחלוק שלי. לכו תדעו.