יש מקרים בחיים, שבהם אדם צריך לקום ולעשות מעשה, כשעלמה נאווה, יפה, טהורה, מקסימה, אינטילגנטית, שנונה ובעיקר בלונדינית עם ציצים גדולים קוראת לעזרה, האביר על הסוס הלבן שבתוכי מתפרץ ואני נזעק מיד לעזרתה, לגאול אותה מיסוריה, להציל אותה מהדרקון האכזר ולספק את יצריה. אבל הפעם, גם עם כל הרצון הטוב שבי, קצרה ידי מלהושיע. למעשה, אם לדייק, אני עצמי קצרתי מלהושיע, יען כי העלמה סטנדרטים גבוהים לה, 1.85 מ' לפחות, ואני, בעוונותי, רק 1.81 מ', ולכן אני פונה אליכם גברים אמיצים, אם יש ביניכם איש בעל שיעור קומה, שאף נשרי לו, זרועותיו מסוקסות וחסונות ומסוגל לעמוד בתנאים הנוקשים והבלתי מתפשרים שמציגה העלמה, שיקום ויעשה מעשה. שאמרו חז"לינו: "כל הגואל בחורה נואשת אחת בישראל, כאילו גאל עולם ומלואו!".

שאו ברכה אחיי גיבורי החיל, חיזקו ואימצו ויאללה לעבודה.

בזמן האחרון אני מרגיש שמשהו השתנה קצת בכתיבה שלי, אני לא בטוח שאני יכול לשים את האצבע על השינוי, אבל הארה קטנה שהייתה לי בימים האחרונים גרמה לי לזהות את המקור, או כך לפחות נדמה לי. עד לא מזמן, כשהייתי כותב הייתי חושב בין השאר גם על הרייטינג, על מה יחשבו, איך יראו אותי, מה יגיבו, מה יגרום לאנשים לחזור לכאן, לקרוא אותי, להעריך אותי. שמתי לב שחלק משמעותי מהכתיבה שלי היה פופוליסטי, אפשר גם בהחלט לומר ששאפתי להגיע לטבלה, להיות סוג של סלבריטי ישראבלוגי, שיהיו לי עשרות מנויים ומאות כניסות ביום, שבלוגרים שאני לא מכיר ילנקקו הנה בהערכה, שיעריצו אותי מרחוק, שידברו עלי, שיכתבו עלי, שיזכרו אותי. בקיצור ולעניין, להיות מישהו.

אני חושב שבזמן האחרון הבנתי פשוט שזה לא אני. התהילה לא נועדה בשבילי, בחתונות אני מאלו שמתחמקים מהצלם, מעולם לא רציתי להופיע על במה או בעיתון, ואני מרגיש הרבה יותר טוב הרחק מאור הזרקורים היכן שאני יכול באמת להיות עצמי. אני מניח שגם בתקופות שבהן ניסיתי, בין אם באופן מודע ובין אם לא, להיות יותר פופולרי, איכשהו תמיד עצמי השיג אותי. יכולתי לכתוב על סקס הרבה יותר (אם כי זו קצת בעייה מכיוון שאני כותב כאן רק על מה שכן קורה בחיים שלי...), יכולתי לנסות להיות יותר שנון ומצחיק או יותר דרמטי, יכולתי לכתוב שישה פוסטים ביום או לשים הרבה תמונות משעשעות, יכולתי גם לקחת את הבלוג לכיוון יותר ייחודי שאולי ימשוך את אחד מהאתרים שמסקרים בלוגים לכתוב עליי טור. דאמיט, יכולתי פשוט לסמן "וי" בריבוע הקטן הזה שמאשר שאני רוצה שנענע יקשרו אליי בפורטל שלהם, אבל לא עשיתי את זה.

אני מניח שאני כבר לא אהיה אחד מהבלוגים הפופולריים ביותר, אבל אולי פתאום נחתה עליי ההכרה שזה דווקא די בסדר, שהרשימה הזו היא לא ממש מדד לאיכות הכתיבה שלי (שבהחלט ראויה לשיפור לטעמי), וגם לא מעידה ממש עלי כאדם (וכאן בהחלט יש הרבה מאוד מקום לשיפור) פרט לעובדה שכנראה אני לא כריזמטי בכתיבה כשם שאני לא כריזמטי במציאות, אבל בסופו של דבר אני חושב שזה די הגיוני. כל מה שאני כותב כאן הוא אני והוא חלק בלתי נפרד ממני, ולברוח מעצמי אני לא יכול, כי איפה שאני לא אהיה, תמיד יחכה לי שם עצמי. את התהילה והפרסום (הכל באופן יחסי, כן?) אני אשאיר לאלו שבאמת מחפשים אותם, הפינה הקטנה שלי נראית לי כמו מקום הרבה יותר סימפטי להיות בו, סוג של בית קטן ונוח, כי בסופו של דבר, אני הרבה יותר השכן ממול מאשר כוכב הסרט.

פתאום עכשיו, באמצע הפסקת צהריים, מעל צלחת חצי-ריקה של אוכל תעשייתי, נזכרתי פתאום במשפט אחד משיר לא-ממש מוכר של אהוד בנאי, משפט שעד עכשיו לא ממש ייחסתי לו משמעות בפני עצמו אלא רק כחלק משיר שאהבתי, ופתאום עכשיו הוא תפס אותי.

"מבקש, אם אפשר,

להיות רק עוד פעם

ברגע של חסד,

קשוב אל הלב..."

ופתאום הבנתי כמה נדירים הם הרגעים האלו בחיים שלי, הרגעים שבהם אני באמת קשוב אל הלב ויודע בדיוק מה אני רוצה מעצמי, מהחיים. רוב הזמן אני משווט חסר מטרה, חסר מוטיבציה, בלי שום יעוד, ורק מעביר את הימים בין עבודה למנוחה, בין אכילה לשתייה, בין החברים לבין הלבד, ולא מקשיב אל הלב. כנראה שהלב שלי מדבר כמוני, בשקט, ואני לא שומע אותו מעבר לרעש המתמשך של היומיום אלא רק ברגעים של חסד, של שקט, והרגעים האלו נדירים כל-כך בחיים שלי לאחרונה, שכבר מזמן שכחתי את הקול של הלב. אז עכשיו גם אני מבקש מעצמי, אם אפשר, להיות קשוב אל הלב בעוד רגע אחד של חסד, אולי זה מה שייתן לי את הכיוון הנכון.

נורא מתחשק שלי לחזור לכתוב פוסטים קצת יותר קלילים ומשעשעים, אבל כמו ששמתם לב, לאחרונה פשוט אין לי מצברוח, ואפילו לי נמאס לשמוע את הפוסט המהורהרים והעגמומיים של עצמי שרק מכניסים אותי לסחרור של עצבות, אז אני מחפש לי מפלט במקומות אחרים. מחר החתונה של הבוס, בתקווה שתעבור מהר וללא נזקים בגוף ובנפש, וביום שלישי יום הסטודנט בטכניון עם מוש בן-ארי, עידן רייכל והמנה העיקרית, ככה בשביל לסגור מעגל-אהוד בנאי. אם מישהו או מישהי ממכם מגיעים, המייל שלי כאן למעלה, אני אשמח לשמוע.