"שלום, הרבנית נמצאת?"

"לא."

(עוד גברת אחת שיצאה טלפונית לחפש מלוכה ומצאה עטלף נכנסה לסטטיסטיקה).

שבועיים פחות יום. אם רק הייתי מחכה עוד שעה וקצת זה כבר היה שבועיים בדיוק. קצת אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם שמתי לב באופן מקרי למדי שהוא היה הפוסט ה-399 בבלוג 41689 מה שהופך את הפוסט הזה לפוסט ה-400 עניין שבהתחשב בעובדה שהבלוג הזה יחגוג יום הולדת 3 בעוד שבועיים ובעובדת היות כותב בלוג זה עצלן מדופלם שאינו נוהג להתמיד במיזמים מופרכים מסוג זה ראויה לציון מיוחד. אני לא משוכנע אבל נדמה לי ששבועיים, פחות או יותר, הוא הזמן הארוך ביותר בו לא התעדכן הבלוג בשלוש שנות קיומו מה שבלי ספק מהווה עוד הישג ראוי לציון שרק מגביר את ההפתעה שבעניין. האמת היא שבשבועיים האחרונים כבר קרה לי לא פעם שהתיישבתי מול מסך העריכה הריק וחשבתי לעצמי שלא רק שהרעיונות שעולים לי בראש משעממים יותר מבדרך-כלל, הם גם ללא ספק אינם נושאים ראויים לפוסט 400. אמנם את פוסטים מס' 200 ו-300 פיספסתי באופן צפוי למדי (אלא אם כן זכרוני הרעוע מתעתע בי שוב), אבל הפוסט ה-100 היה אחד המוצלחים שלי ולו מפאת העובדה הפשוטה שהוא הכיל מעט פחות מילים ומעט יותר תמונה מפוסט ממוצע, עניין מבורך לרוב הדעות.

אז... 400 פוסטים. טוב, אי-אפשר ממש לומר שהכנתי איזה נאום מרגש, אפילו כיבוד לא טרחתי להכין (יש בייגלה וגרעינים שחורים בארון במטבח אם מישהו מעוניין, תתעלמו בבקשה מערימת הכלים שבכיור) והסיבה היחידה שאני כותב את הפוסט הזה היא מתוך רצון לדחוק את הפוסט הקודם, שגם אם היה ממצה למדי מבחינת הלך הרוח שלי בזמן האחרון, היה ללא ספק מבאס למדי ולא הייתי רוצה שקורא מזדמן שיתעה לבלוג יחשוד בי שאני אחד מאותם אלפי בני-תשחורת גותיים (כן כן, גותי כותבים עם ת' ולא עם ט', בדיוק כמו המילים "משוחתים" ו-"ארמדילו") ואובדניים שמייבבים על מר גולם מעל דפי הישרא, אני אדם בוגר, מיושב בדעתי, רהוט ואיטיליגנט (לפחות לעניות דעתי הבלתי-קובעת ואובייקטיבית ובניגוד מוחלט לאשליה המפוקפקת שאתם קוראים לה מציאות) שמייבב על מר גורלו מעל דפי הישרא ואני תובע במפגיע שכך יתייחסו אלי כל הקוראים המזדמנים שתועים לבלוג זה.

כן, אין ספק שגם הפוסט ה-400, כראוי לחשיבותו המכרעת, ממצה באופן מדוייק למדי את רוח הבלוג.

אחרי שתיים-עשרה השנים הרעות

באות עשר השנים הטובות

אחרי שתיים-עשרה השנים הגרועות

יבואו כל השנים הטובות

כשהילד מאבד את הזמן

הוא מתחיל להשבר

כשהילד מבזבז את הזמן

הוא מתחיל להתפורר

כשאתה קורא שיר שנכתב על-ידי מישהו שבילה חלקים נכבדים מזנו בשנים האחרונות בבית-חולים פסיכיאטרי ומרגיש שהוא כותב את המילים שלו בדיוק עלייך, זה כנראה לא סימן טוב במיוחד. גבריאל בלחסן חוזר להופיע בקרוב, ב-29.5 בפסטיבל ישראל, אמנם ידיעה משמחת, במיוחד אם התכנית שלי להגיע להופעה אכן תצא לפועל, אבל החים שלי לאחרונה נראים כמו הרבה דברים שקשה לקרוא להם "טוב". התחושה הזו שמצד אחד אני תקוע במקום ומצד שני לא מוצא אפשרויות מוצלחות יותר מה לעשות עם עצמי, כל שביעות הרצון החצי-מזוייפת הזו מהחיים הקטנים והסתמיים למחצה שבניתי לי,טעויות שנעשו בעבר, שנעשות בהווה ושחוזרות או יחזרו לרדוף אותי.

כשהנער עוצם את העיניים

הוא רואה מחלה באופק

הוא שותק שהתקרה קורסת

הוא בולע את הלשון כשהלב שלו מפסיק לפעום

כמו הנער של גבריאל, או אולי יותר נכון לומר כמו גבריאל עצמו, גם הלשון שלי נבלעת ככל שהמצב, במילים יפות, משתפר ברברס. על פני השטח הכל בסדר, המחשבות הרעות לא יוצאות החוצה, הן מסתחררות בראש, דועכות מדי פעם רק כדי לצבור תאוצה לקראת הדקות האלו שלפני השינה שאז נעלמים הקולות מבחוץ שמעמעמים אותן במשך היום, וזו תחושה רעה. זו תחושה רעה לראות אנשים מסביבי עם כיוון, עם מטרה, רצים קדימה עומד במקום ותוהה לאן רצים כולם ואיך הם נעלמו מטווח ראייה מהר כל-כך.

אחרי שתיים-עשרה החודשים הרעים

באים עשרה חודשים נפלאים

אני רוצה להאמין שזו רק תקופה רעה ושזה עוד רגע, שבוע, חודש, אפילו שנה, יעבור ויתחלף במשהו טוב יותר, באמת שאני רוצה להאמין בזה, אבל אני יודע שזה לא יקרה עד שאני לא אעשה משהו לשנות וכרגע פשוט אין לי מושג מה לעשות. הייתי רוצה לסיים את הפוסט באיזה טון קצת יותר אופטימי אבל אני סוחב איתי כאב ראש מעיק כבר יומיים וביזבזתי היום 9 שעות בדרכים בשביל ראיון שלקח שעה וחצי, כרגע מה שמתחשק לי זה לישון.