ושוב בחזרה להודו, לפחות בתמונות. הפעם, השקיעה כפי שהיא נראית מהסאנסט קפה בפושקאר.

אז מה היה לנו? כמעט שבוע בלי עידכונים חוץ מהכלבלב הפסאודו-נטוש בפוסט שמתחת, נראה לי שרק מכל תשומת הלב הוירטואלית שהוא קיבל הוא כבר לא מרגיש לבד, אבל מצד שני, בואו לא ניסחף...

בכל אופן, ביום שבת האחרון התחילה איתי מישהי באתר היכרויות, מהר מאוד השיחה עברה לטלפון והכל נראה טוב. דיברנו על מוסיקה ודיסקים (טעם טוב, 5 נק'), דיברנו על המוצא (גם היא הונגריה וקיבוצניקית, עוד 7 נק'), דיברנו על אוכל (היא אוהבת ראקוט קרומפלי ושום, 4 נק') וכן הלאה והלאה, מכאן אתם כבר יכולים להבין שהכיוון היה חיובי. דיברנו גם ביום ראשון וקבענו שניפגשים ביום רביעי, אבל דווקא אז קרה האסון: ביום שני קרס לי (שוב) האינטרנט, ישבתי בבית ולא מצאתי את עצמי. אבל כמו תמיד בסרטים הוליוודיים עם סוף טוב, דווקא כאן מהמשבר היה עמוק, התחיל השינוי. טלפון קצר אליה, "רוצה לצאת?", "כן.", ואני עושה דרכי צפונה. לבחורה, שמכאן והלאה נקרה לה י., יש יום הולדת למחרת, והגבר הרומנטי שבי התגבר עליי, ועל הדרך קניתי לה דיסק שדיברנו עליו באחת משיחותינו הקודמות (מוגזם מעט, אני יודע, כבר אמרו לי. אף פעם לא הייתי חזק בגינונים חברתיים ורומנטיים). ראוי לציין שכפי שהתברר לי מאוחר יותר, היינו בעיצומו של ערב ט' באב והכל סגור חוץ מחנות הדיסקים (למזלי), מה שלא מבטיח טובות לגביי אפשרויות הדייט, אבל מכיוון ששנינו קיבוצניקים אוכלי שפנים ועוכרי ישראל, לאף אחד מאיתנו לא היה שמץ של מושג שכך הדבר ויצאנו אל הדייט הראשון. אחרי התלבטויות קשות (לשבת על הטיילת מול הים או... לשבת על הטיילת מול הים?), החלטנו שנשב על הטיילת מול הים. על הדייט עצמו אין יותר מדי מה לספר, השיחה זרמה וכך גם הנוזלים שהוחלפו, אחרי שעתיים לקחתי אותה בחזרה הביתה ושבתי לביתי שמח וטוב לב.

המשך השבוע היה פחות מוצלח, אמנם המשכתי לדבר עם י., אבל איכשהו, לא מצאנו הזדמנות לצאת שוב. שעות השינה שלי סבלו קשות מעודף שיחות ליליות והמחשב היה באישפוז במצב קריטי ולא יציב כשלבסוף הודיע הטכנאי המוגבל שלי שיהיה צורך לפרמט אותו עד העצם כדי להוציא את הנגע הנורא שמנע ממנו את יכולות התקשור עם העולם. המחשב חזר לבסוף, נטול כל תכנת אופיס, מה שהקשה עליי מאוד לכתוב פוסטים ועשוי גם לגרום להמחקו של הפוסט הנוכחי שאני עומל עליו, שלו ונטול עוד כמה תוכנות חיוניות שאני עדיין עושה מאמצים עילאיים כדי להשיג. כך המשיך לו השבוע בעצלתיים מדלג לו מיום רביעי מעייף ליום חמישי חם ומייגע, עד ליום שישי הנאחס.

יום שישי הנאחס

ביום שישי הייתי אמור לשים פעמיי תל-אביבה לפגישה מסויימת בענייני עבודה בעזריאלי שלאחריה הייתי אמור לפגוש ידידה וירטואלית שהבטיחה לסייע לי בקניית בגדים לחיזוק המלתחה המתפוררת שלי, ולסיום להיפגש עם י' שאמורה הייתה לחזור צפונה באותה רכבת איתי. קמתי לי שמח וטוב-לב, עד כמה שאני מסוגל להיות שמח וטוב-לב ב-7 בבוקר ויצאתי לי לכיוון תחנת האוטובוס רק כדי לראות את הנביילה עובר 20 שניות לפני שהגעתי אליה. חיכיתי בסבלנות 10 דקות לאוטובוס הבא שיביאני לתחנת הרכבת והגעתי אליה בדיוק כדי לראות אותה יוצאת. שלושת-רבעי שעה מאוחר יותר, כבר הייתי בקרון ממוזג בדרכי לאיחור של חצי שעה לפגישה המיועדת. סיימתי את הפגישה והתקשרתי לידידה הוירטואלית שהודיעה לי שלא תוכל לבוא מסיבות כאלו ואחרות. נאלצתי לכתת רגליי לבד בין המבחר האינסופי של חנויות הבגדים ויצאתי לבסוף עם שלל של 3 טי-שירטים ו-2 זוגות מכנסיים, כשלפחות לגביי אחד מהם יש לי את התחושה שלעולם לא אלבש, הנזק הסופי -250 שקלים. רציתי גם לרכוש לי חגורה, אבל 110 שקלים לחתיכת עור פשוטה ביותר (היו גם כאלו ב-190, ומדובר כאן על חגורה להזכירכם), נראו לי מופרכים ביותר, לא עושה יותר קניות בעזריאלי. ראוי לציין שעד עכשיו אין לי ולו שמץ של מושג אם הבגדים שקניתי נורמליים או לא, אני רק יודע שאני לא הולך יותר לקנות בגדים בלי בחורה דעתנית ובעלת חוש אסתטי שתוכל להגיד לי בלי בושה: "נראה לך?!? זה מכוער! תנסה את הטייץ הורודים, הרבה יותר מתאים לך...". חשבתם שכאן נגמר הסיוט? טעיתם. הגעתי לרכבת בעשרים לאחת בצהריים כשהרכבת הבאה הייתה אמורה להיות רכבת מהירה שתצא בעשרה לאחת, אבל מכיוון שחשבתי שקבעתי עם י' לרכבת של אחת ורבע, חיכיתי בסבלנות בקניון, לרדת לתחנה בחום הנוראי נראה לי מוגזם. בחמישה לאחת, הטלפון מצלצל, זאת י', "אני על הרכבת, איפה אתה?", "אני בתחנה...". אופס. חזרתי הביתה ברכבת המאספת, האיטית והלא ממוזגת. הידעתם שיש בדרך תחנות מופרכות כמו "בית יהושוע", "בינימינה" ו"עתלית"? אני בספק אם אי-פעם נרשמה נוכחות אדם בתחנות האלו, אבל העיקר שהן שם כדי לעכב את הגעתי הביתה, תודה לך רכבת ישראל.

וכמו בכל טלנובלה ראויה לשמה, גם כאן אני נאלץ לסיים בשיא המתח, לפני שאוכל לספר על התרחשויותיו של יום שישי בערב, יען כי הישרא מודיע לי אחר כבוד שנשארו לי עוד 5 דקות לשלוח את הקטע, אז המשך עידכונים, בהמשך.

טוב, האמת היא שיש לי כמה וכמה דברים לעדכן עליהם, רובם משמחים, אבל האינטרנט בבית שוב קרס, כך שתצטרכו להזדיין בסבלנות...

בכל אופן, בינתיים אני מנצל את הסורק בעבודה כדי להביא לכם טעימות מהודו, זה מהצפון הרחוק (עוד תמונות, בהמשך):