הטלפון העיר אותי בעשר וחצי לפנות בוקר, השמש, כמדומני, עדיין לא זרחה בחוץ, הציפורים שהיו אמורות לנחור על העצים עדיין לא שבו מהאפטר-פארטי והכל היה שקט פרט לפלאפון המטרטר שלי. עניתי לשיחה ב-"הלו" הכי עייף, מדוכא, חסר מוטיבציה ורצוץ שאני מסוגל להוציא מגרוני בשעות כאלו (ו-אוהו כמה שהוא היה עייף מדוכא, חסר מוטיבציה ורצוץ), מהצד השני הייתה מישהי מהעבודה שלי שביקשה ממני במפגיע להגיע לעבודה יען כי הייתה תקלה (שהיא אחראית לה) וחסרים אנשים (מעניין לי ת'תחת), אבל לצערי עירפול החושים שהייתי מצוי בו מנע ממני לחשוב על תירוץ מוצלח במיוחד או להרדם לפני שהיא תסיים טרטר לי באוזן ולכן נאלצתי להענות לבקשה המפוקפקת.

בחוץ היה חם נורא. הדבר היחיד שהיה נורא יותר מהחום בחוץ הייתה הלחות, והדבר היחיד שהיה נורא יותר מהלחות היו הלקוחות המטומטמים שסירבו להבין שאני לא יכול לענות לשאלות של 3 אנשים בו זמנית וגרמו לי להצטער שאני לא נועל את הסנדלים על הידיים ויכול ליידות בהם אותן ביתר קלות ודיוק.  המשמרת עברה לה בדכדוך (בגלל העונש הבלתי צפוי), פכפוך (בגלל מפלי הזיעה הניגרים) ועצלתיים (כי בחום הזה, אפילו הזמן לא זז), אבל איכשהו, 3 קרטיבים, 2 ליטר מים, 7 לקוחות מטומטמים, 5 לקוחות אידיוטים, 10 לקוחות נודניקים ו-4 שעות מאוחר יותר, גם היא נגמרה.

אחרי המשמרת הלכנו לרבוץ קצת בבריכה, כולם נכנסו למים ורק אני, שמסרב עקרונית לשכשך בשתן של אנשים שאני לא מכיר, ישבתי על הדשא (או שמא יש לומר על כיסא שעמד על הדשא), שתיתי בירה קרה, אכלתי ענבים, בהיתי בהערכה בצד הפנימי של העפעפיים שלי והתפלאתי על השקט המפתיע שהשתרר אצלי בראש. בסוף נמאס לי והלכתי הביתה.

החיוך, החביבות, הסימפטיה, ההקשבה, הנחמדות, חוש ההומור, הצחוק, הכל מסכה. כל מה שאני מראה כלפי חוץ, אין בזה כלום ושום-דבר עם מה שהולך בפנים, או יותר נכון, מה שלא הולך בפנים, כי בפנים אני חלול, ריק. כי בפנים אין לי שאיפות, בפנים, כבר ויתרתי על אהבה, בפנים כבר השלמתי עם הריקנות, בפנים שום-דבר לא באמת נוגע בי, למרות שאני מנסה. בפנים אני יודע שאני חלול. ולא יעזרו מילים טובות וגם לא כוונות טובות, לא יעזרו חיוכים ולא תעזור הקשבה, גם המילה הנכונה בזמן הנכון כבר לא תשנה כלום, כי מבפנים כבר אין כלום, אפילו היאוש כבר נעלם, ונשארה רק אבן קרה שלוחצת על החזה ומקשה על הנשימה, והאבן הזו היא הידיעה שיכול היה להיות אחרת, אולי יכול עדיין להיות אחרת. אבל זה לא יהיה אחרת, כי אני נתתי לעצמי להתרוקן מהכל, מההערכה העצמית, מהבטחון ביכולות, מהרגש, והצטנפתי אל תוך הקונכיה הקטנה והחלולה שלי, כי רק מי שלא נוגע ולא עושה, לא נפגע, ואולי ככה גם אני אפסיק להפגע.

אבל בסוף הקונכיה שלי תימחץ, ונשאר רק לתהות האם אני אהיה בתוכה כשזה יקרה.

חשבתי היום, אם היה רק רגע אחד בחיים שהייתי יכול לבחור לחיות פעם אחר פעם. רגע אחד, שבניגוד לכל אותם רגעים שלעולם לא יחזרו, שדווקא הוא יחזור על עצמו שוב ושוב, הייתי בוחר דווקא ברגע שאותו עדיין לא חוויתי. אם הייתי יכול לבחור רק רגע אחד בחיים, אני חושב שזה היה הרגע ההוא, השנייה הזו שלפני המוות, שהסוף כבר ידוע ונשארה רק ההשלמה. אולי זה מוזר, אולי זה טיפשי, אבל זה בעצם הרגע היחיד בחיים שאין בו טיפה של דאגה, טיפה של פחד מפני מה שעלול לקרות, כי מה שיקרה בעצם כבר ידוע, ומעבר לו אין כבר כלום, רק חושך. בכל רגע של אושר בחיים תמיד יש את טיפת הספק, את הידיעה שזה לא ימשך, את הפחד, ורק הרגע הטהור של ההשלמה עם המוות, הרגע שאחריו אין עוד כלום, הוא השקט הנקי ביותר.

אולי זה קצת פסימי, אולי יש באמת רגעים של אושר טהור, מזוקק, נקי. אולי תבוא עוד פסגה אחת, גבוהה עד כדי כך שאפילו הירידה הבלתי-נמנעת היא עדיין בלתי נראית, ואולי לא. אולי מכל פסגה רואים רק את הדרך למטה, ובכל תחתית יש רק את הכמיהה לפסגה. ואולי גם בסוף אין השלמה אלא רק החמצה, החמצה שלכל הפסגות שלא-נכבשו, כל השיאים שלא נחוו ורק זכרון עמום של קשיי הדרך.לא יודע. ואולי פשוט אין מסקנה. אולי אין רגע אחד ששווה לחוות אותו שוב ושוב. אולי בכלל אין בזה שום ערך.

בלי תכלית.

בלי הגיון.

בלי מסקנה.