זה כל מה שאני רוצה כרגע, רק לשכוח. אני נוטש את הרחוב החם, הלח, הדחוס והחשוך ונכנס אל תוך הפאב המחניק לא פחות, רק מאוורר תקרה בודד מפיג את החום, מאדה מעט את הזיעה שמכסה אותי מההליכה. לא עוברת דקה מהרגע שאני נכנס לפאב ולגימה ראשונה של בירה קרה כבר גולשת לה במורד הגרון, מצננת את הלוע, את הגרון, וממשיכה הלאה אל השיכחה. רסיס ראשון של זכרון דוקר אותי. הפגישה הראשונה שלנו, היד שלך, שרק לפני רגע ניסתה לצאת מידי נרגעת פתאום, מניחה לעצמה לשקוע בתוך ידי, הריח הקלוש של קרם הידיים שלך משתלב עם הטעם המריר שהשאירה עוגת השוקולד על הלשון שלי. מבט לא-בטוח שלך, חיוך מהוסס שלי, המגע הקשה של המפה המעומלנת על המרפק שלי וחוסר הבטחון הזה שמשחק איתי, מרגיע אותי רגע אחד וברגע השני כבר נדמה לי שעוד רגע תלכי, אבל את נשארת. הלגימה הבאה עושה את דרכה במורד הגרון והרסיס נעלם לו.

טיפת זיעה שעושה את דרכה במורד גבי ומצמידה את הטי-שירט המרופטת שלי אליו, דוקרת פתאום את הזכרון שלי ברסיס אחר. את במיטה, הזיעה שלך מצמידה את אותה טי-שירט שאני לובש עכשיו לגופך החולה, אותה זיעת מחלה שמבהיקה את עורך. השמיכה הבהירה שהורדת ממך זרוקה על הרצפה המאובקת, ואני עם כוס מים קרים ביד אחת, החלקלקות הקרה של הכוס על עור הידיים שלי והריח הקלוש של הזיעה שלך מעורב בריח הדחוס של הדירה שלי. המגע של המצח הקודח שלך שמבעיר את היד הקרה שלי, מראה של חתיכת טיח קטנה שנפלה בחיבור הדלת והמשקוף, חושפת מתחתיה את הבלוק האפור וקולות של קריין רציני בטלוויזיה, כל אלה מתחברים והופכים לרסיס נוסף שנעלם כשאני רואה סוף סוף את תחתית כוס הבירה, הבאה בתור כבר בדרך.

בחורה שעוברת במחשוף עמוק מזכירה לי לרגע את הלילה ההוא, ורסיס נוסף דוקר אותי. החדר החשוך שלך, אור פנס הרחוב מאיר אותך בכתום, את על ארבע, גבך מקושת בעונג, ואני מאחורייך, מראה התחתונים השחורים שלך מופשלות, מתוחות בין ירכייך המפוסקות, חורצות בבשר הרך שלך. הריחות המתערבבים שלנו, הטעם החמוץ והמענג שלך על הלשון שלי, החום שקורן מבין רגלייך, טיפה מהמיצים שלך שזולגת לאורך הירך, קולות חנוקים של תשוקה, העונג המשכר שמוהל ומדלל כל מחשבה אחרת עד לאין, נביחות כלבים מהרחוב בחוץ, אורות של מכונית שעוברת, הכל מתערבב בזכרון שלי, דוקר אותי שוב. בלגימה אחת אני שוטף גם את הרסיס הזה עם חצי כוס בירה, ומשאיר רק חבטה עמומה של זכוכית עבה על דלפק של עץ.

הרסיס הבא מכה בי, נבזי מקודמיו. השמש מסנוורת, מלהיטה את העור הלבן שלי, צורבת אותו, ומלטפת את העור השחום שלך. ארוחת בוקר על הדשא, הגירוד של העשב העורף שלי, קרום של לחם טרי שנשבר לי בין השיניים, מיץ של עגבניה שמציף לי את הפה ברוק, מתערבב עם גבינה מלוחה וריח הבושם שלך. השמלה החדשה שלך, זו שקניתי לך בהפתעה ליום ההולדת שלך, זו שרצית כבר שבועות והחלטת לוותר, כי אין לך כסף, נצמדת אל הגוף שלך עם כל משב קל של רוח. סבא ונכד שיושבים ומדברים על הספסל לידנו, קולותיהם מתערבבים בקולות המכוניות מהכביש שליד ועם החיוך שלך, שלרגע אחד כמעט והעלים ממני את  העולם, אבל רק כמעט, כי הכל נשאר בתוך אותו רסיס שדוקר אותי, אבל גם הוא לא עומד בשיטפון הקריר והמר שמערפל אותי, מצטבר לי בבטן, מוציא ממני רסיס אחרי רסיס, מרפא אותי בעדינות ממך. והכוס שוב מתמלאת.

ועוד רסיס אחד, אחרון. הפלסטיק הקר והמחוספס של הטלפון שמתחמם ממגע ידי, הקול שלך שבוקע, הקול שליטף אותי לא פעם, וצורם עכשיו, שורט אותי. ריח הספגטי הקר מאתמול מציף את הנחיריים שלי, יד שקופה שאוחזת בגרון שלי, חונקת, לוחצת. "זה נגמר". ודיגדוג קטן על הלחי של דמעה, כזו שזולגת מהעין בלי רשות, כזו שאף יד כבר לא תחזיק תמחה, לא תאסוף, הקור של המרצפות על כפות הרגליים שלי שמחלחל במעלה הרגליים, הטעם התפל של רוטב העגבניות נצרב בפה שלי שהתייבש ברגע, והבזק של אור שמוחזר מהדיסק שמונח הפוך על השולחן, מסנוור אותי לרגע, דוקר לי את העין, נשבר בדוק של הדמעות. הרגליים כבר כושלות החוצה וטוב לי, כי שום רסיס כבר לא דוקר אותי, כולם נעלמו, טבעו בערפל ואני יכול סוף סוף, רק לשכוח.

עוד סיבוב ימינה, ועוד אחד, מעט מים נשפכים על הרצפה. ועכשיו סיבוב שמאלה ואחריו עוד כמה, ושוב כמה טיפות מוצאות את דרכן לריצפה. ועכשיו למעלה ולמטה, הפעם המים לא נשפכים אלא רק עולים ויורדים באדוות קלות. ושוב סיבובים ימינה, ושוב מים ניתזים ושוב סיבובים שמאלה, הפעם יותר בעדינות, והמים לא ניתזים, ואז שוב למעלה ולמטה.

פיזיותרפיה לקרסול זה עניין מתיש.

אז מה העניינים? מה חדש? מה קורה? שלושת השבועות האחרונים בבית פיתחו אצלי את יכולת הצ'יטוט במסנג'ר לדרגות שהמין האנושי טרם ראה, שיחות הנפש אל תוך הלילה עם ידידות וירטואליות חצו כבר מזמן את קו השעתיים בדרכן אל השעה השלישית, אם אתם מגיעים לעבודה או נוסעים באוטובוס או סתם יושבים לכם בבית קפה ורואים בחורה בשנות ה-20 לחייה מתעפצת לה תוך כדי ניקורים חינניים והזלת-ריר מפתה, לא מן הנמנע שזו תוצאה ישירה של הנקע בקרסול שלי שריתק אותי לבית בשלושת השבועות האחרונים. הרגל, אגב, מתקדמת יפה מאוד למקרה שהתעניינתם, עברתי מקיפוץ על רגל אחת רק לפני פחות משבוע לצליעה וכיום אני כבר עברתי לדדות בקלילות בשבילי הקיבוץ כשתחבושת אלסטית מפארת את רגלי הימנית משל הייתי פצוע ולא סתם מתחזה שחיפש דרך לבלות את האולימפיאדה מול הטלוויזיה במקום לעבוד בחום הנורא של אוגוסט.

רציתי לספר כאן עוד המון דברים, על הצלחות נפלאות בתחום הרומנטי (אין ממש, אבל אני אופטימי), על תובנות פילוסופיות נפלאות ששינו את השקפתי על העולם או החיים או משהו ערטילאי שכזה, אבל לצערי כל התובנות המרתקות שהגעתי אליהן הסתברו לי כתובנות שמוכרות לשאר האנושות כבר מאות שנים במקרה הטוב, וכתובנות מופרכות לחלוטין במקרה הפחות טוב. הייתי מספר לכם על נפלאותיו של החתול החמוד והג'ינג'י של אמא שלי, שהתגלה כחובב סיגריות, אבל אם להיות כנה עם עצמי ואיתכם, הוא לא ממש עושה שומדבר שמייחד אותו מכל חתול ג'ינג'י אחר שגילו 4 חודשים. 

בכל אופן, אני בחופשת מחלה לפחות עד סוף השבוע, שאלו מכם שסובלים את הטרדות המסנג'ר והטלפון שלי יכולים להתחיל ולסמן לעצמכם טבלאות יאוש. מחר אני הולך לביקרות אצל הרופא שיחליט מה לעשות עם הקרסול שלי וזהו פחות או יותר העתיד הנראה לעין מבחינתי, שבוע נפלא קסום ונהדר שיהיה, קחו תמונה מהטרק בנפאל לסיום, זה כפר קסום שנקרא טאל...

לא לא, אני לא עוזב את הבלוג, אני גם לא הולך לבית-שאן (למה לעזאזל שמישהו ירצה ללכת לשם בחום הזה?) וגם לא לשום מקום ספציפי אחר, פשוט הצלחתי ללכת היום אחרי שבועיים של קיפוץ בלתי נלאה על רגל אחת. האמת היא שיש משהו מעט מאכזב בעובדה שגיליתי שאני סוף סוף מסוגל ללכת  אבל אין שומקום שממש בא לי ללכת אליו כרגע כי חום עיזים בחוץ ומי בכלל רוצה לצאת לשם כי יש אוגוסט בחוץ ובבית יש מזגן, אבל ניחא, העיקר שאני יכול שוב ללכת. מעבר לזה, התעוררתי הבוקר מלא אנרגיות חיוביות למרות שאימי היקרה גזלה ממני באכזריות את חדוות היקיצה הטבעית עם טלפון ברבע ל-11 לפנות בוקר, אבל הצלחתי להתמודד גם עם זה ועכשיו אני רק תוהה לעצמי לאן לנתב את כל האנרגיות החיוביות האלו מבלי לצאת החוצה ומבלי להשאר במצב אנכי לאורך זמן יען כי הרגל בכל זאת עדיין כואבת.

יום בריח פאי תפוחים שהרגע יצא מהתנור שיהיה לכם, קחו יאק לסיום.