מין שבוע עייף כזה, שהכל הולך בו קצת עקום ודי הרבה עייף. מין שבוע שכזה, שבו חם מדי ואין מספיק מזגן, אולי כמו כל החודש הזה בעצם. הייתה לי אתמול ישיבה עם המנהלת של המקום בו אני עובד, היא אמרה לי שאני עושה את העבודה שלי נהדר, אבל שאנשים מתלוננים עלי שאני לא עוזר להם מספיק, וזה למרות שאני "מבלה" לפחות שעה ביום בכל מיני משימות שלא ממש קשורות לעבודה  שלי. בתקופה הנוכחית, שהיא רגועה יחסית, אין לי בעיה לעזור גם בדברים אחרים, כי העבודה האישית שלי לא ממש ממלאת יום שלם, אבל בתקופות לחוצות יותר, שהן התקופות שבהן היא הדגישה שחשוב לה במיוחד שאני אעזור יותר, אין לי זמן אפילו לנשום, שלא לדבר בכלל על לעזור לעובדים אחרים. זה מרגיש לי קצת טיפשי לקטר על אנשים מבוגרים שהולכים מאחורי הגב שלי כדי להתלונן למנהלת שאני לא עוזר להם בעבודה שלהם, אבל יש גבול לחוצפה, כמדומני.

לפחות הבקרים עכשיו קצת יותר קרירים, אני יוצא מהבית עוד לפני שהשמש זורחת, והכל עדיין קריר ושקט בחוץ, לפעמים אני כמעט חושב שדווקא לא נורא כל-כך לקום ב-6 בבוקר ולהנות מהשקט שלפני עוד יום חם ורועש מדי, ואז אני נזכר שאני עייף להחריד ושיש עוד המון זמן עד שיגמר היום הזה. ומחר נגמר השבוע, ומתחיל סופ"ש חדש, ומחר נגמר החודש, ועוד אוגוסט אחד נוסף לארכיון, ואולי בספטמבר גם יהיה סיני, ואולי גם טוב, או לפחות פחות חם.

אין הרבה דברים שמשעשעים אותי יותר מתלרום דם. איכשהו, תמיד יוצא שאני הולך עם לפחות שניים מהחבר'ה ואיכשהו זה תמיד נגמר בחבורת אנשים מבוגרים, שוכבים על מיטות עם מחטים ביד וצוחקים על ההוא שלוקח לו הכי הרבה זמן למלא את השקית או על הזה שנראה קצת חיוור ואולי כדאי שישכב קצת, ובעיקר בהצעות מגונות למתרימה תשתמלא עוד איזה שתיים-שלוש שקיות על הדרך. מי אמר גברים שמשחקים אותה מאצ'ואים מפגרים ולא קיבל? ומה יכול להיות טוב יותר מלקנח בשקית טרופית, לחמניה עם חומוס, פסטרמה וחמוצים, וופלים, עוגה ו... אמממ... עזבו אותי מלמלא שקיות דם, תביאו משהו לנשנש.

(הפוגה קלה לארגון המחשבות)

גם הערב כך סתם כדי להפתיע לשם שינוי, היה מוצלח למדי, מסתבר. תמיד נחמד לראות משחק כדורסל טוב, או לכל הפחות משחק כדורסל מעניין עם שולחן עמוס באוכל, כוסות עמוסות בבירה ונרגילה עמוסה בירוק, זו בהחלט חוויה מוצלחת ומולצת. אני באופן אישי כבר מתגעגע לימי חמישי מול מכבי, עוד חודשיים זה חוזר. בכל, דברים טובים קורים לאחרונה ואני לא ממש מצליח לעכל איך, מי, למה, מתי, כמה ומי נתן את ההוראה, אולי בקרוב אני אפסיק לחכות לכאפה שתבוא (והיא תבוא, אני אפילו יודע מאיזה צד היא תבוא) ואתחיל להנות מזה כמו בנאדם, אולי אפילו סיני בעוד חודש.

(ועדיין, אם תתפסו אותי אומר למישהו שיהיה טוב או משהו בסגנון, אז זהו, שלא)

(מהצד שאליו אני לא מסתכל, משם היא תבוא)

(אבל עדיין נחמד לבינתיים)

(הפוגה נוספת, אני שוקל סמיילי מחייך שתי שורות דרומה מכאן)

(עדיין לא, ממשיך לחכות לכאפה)

חלקכם בוודאי שמתם לב שאני והיא פתחנו בלוג תמונות ביחד. טוב, למעשה, היא פתחה בלוג תמונות ואני סיפקתי כמה מהתמונות שכבר פורסמו כאן (רשימה בצד) לצורך הסיפתח, עכשיו אני רק צריך לגרור את עצמי לכיוון המצלמה, לשלוף אותה ולהתחיל לתקתק מעט תמונות כדי שהבלוג, ששמו בישראל, למקרה שתהיתם, הוא "אם תמונות יכלו לדבר", לא יהפוך לבלוג סולו והיא תממש את בקשתי מהפוסט הקודם ותחבוט בי. קשות. בכלל, אני ממש לא מבין מה קרה לי, פעם הייתי חובב צילום, לא הייתי מפספס הזדמנויות לשלוף את המצלמה ולצלם קצת, והיום היא כבר שוכבת להבאחד הארונות כבר חודשים ארוכים, מיותמת ומחכה. לא יפה מצידי.

אה, כן. 10,000 וזה. מזל-טוב לי.