5 בבוקר. בחוץ חשוך שקט וקריר, בפנים אני מנסה לגרד את שאריות הכרית מהפרצוף ולצחצח שיניים מבלי להשחיל לעצמי את המברשת הישר ברטוב של העין. אם רק הייתי בהכרה בודאי הייתי תוהה לעצמי איך אני אמור לנהוג תל-אביבה עם עין אחת חצי עצומה ושניה קבורה תחת ערמות נאות של צהוב של בוקר או חשוב מכך, מדוע אחי הצעיר מתעקש לערוך את ברמיצוותו בשעות מופרכות שכאלו, בעיר רחוקה שכזו ובעיקר במקום מוזר שכזה (הידוע ברבים כ-"בית כנסת") עם אנשים משונים שכאלו (הידועים ברבים בשמות כמו "אלוהים", "רב" ו-"מרוקאי זקן שממלמל דברים לא ברורים"), אבל בהכרה לא הייתי באותה עת ולכן נדחו תהיותי לשעות סבירות יותר בהן אהיה פנוי להתעמק בהן. כך יצאתי לדרכי הארוכה דרומה חמוש בדיסקים (לדרך), צ'ק (לילד), משהו קטן לאכול (לכרס), משקפי שמש (לשמש) וגעגועים למיטה חמה ושעות שינה נורמליות.
לפני שנמשיך בהמשך מעללי היום שלי (שווה להשאר, יהיה אוכל ואפילו כמה סלב סוג ד') ראוי לציין את מערכת היחסים המעורערת שלי בפרט ושל משפחתי בכלל עם מי שמתיימר להיות בורא עולם ואותם אלו שמתיימרים להיות נציגיו ושלוחיו על פני אדמות. למעשה, מאז ימיו של סבא משה הזכור לטוב מהפוסט על היום בו רכש אבא לעצמו ובעזרתי מחשב חדש, לא היה במשפחתי הקרובה ולו דוס אחד. למעשה, הכי קרוב שהגיעה משפחתי אל הדת מאז הייתה כשנציג בית חב"ד הציע לי על גדות האגם בפושקאר להניח תפילין, הצעה לה סירבתי בנימוס גם משום שאיני מרגיש קרוב אל הדת אך בעיקר מכיוון שלא הבחנתי בפציעות מהותיות על יד ימיני שחייבו חוסם עורקים. אך בקושי נמנעתי מלהטביל הטבלה כפויה את אותו נציג מסולסל פיאות במימי האגם כשהציע לי את אותה הצעה מגונה גם בכל אחד מהימים הבאים באותו שבוע. אבא מעופף, אגב, חובב כיפות ומצוות קטן אף ממני עובדה שהפכה כמה אירועים שהתרחשו בהמשך היום להפתעות מפתיעות ביותר.
שעה וצ'ופצ'יק מאוחר יותר השמש כבר הפציעה ואני הקצתי מתנומתי בדיוק בזמן כדי להחנות את האוטו הישר אל מול בית הכנסת הצפון תל-אביבי שבו התעתד להערך האירוע. מחזה מוזר א' לאותו יום נרשם כ-20 שניות מאוחר יותר עת חזיתי לראשונה בחיי באבא מעופף עם מכסה על הראש. לא עברו יותר מדקה או שתיים וגם פדחתי כוסתה בפיסת בד דומה למגינת ליבי. האורחים החלו להגיע מעט אחרי, עירניים ושמחים להחליא ואני עשיתי כמיטב יכולתי בניסיונות כושלים להתמזג עם איזה קיר לצורך נימנום קצר. כמה דקות מאוחר יותר נקראנו כולנו אל תוך חדר מוזר וספסלים בו הרבה שם נרשם מחזה מוזר ב' לאותו יום כששליחי מצווה בעלי חוש מפותח ומרושע במיוחד לאירוניה עטפו את אבא מעופף בסדין עם שוונצים כשל שטיח פרסי, הרכיבו לו חוסם עורקים וקינחו בהדבקת קוביה משונה למראה על מצחו. ממני, למרבה המזל, נחסך אותו גורל וכך יכולתי להתפנות למציאת תנוחה נוחה על הספסל הקשה שתאפשר עצימת עיניים מחד ומניעת כל אפשרות לסובבים אותי להבחין בכך מאידך.
הקצתי בבהלה כמה דקות מאוחר יותר, על הבמה שמולי עמדו כמה אנשים מבוגרים שעשו חיקוי מביך למדי של רוחות רפאים, כלומר כיסו את עצמם בסדין לבן (אפילו לא לבן, היו עליו פסים כמדומני), התנדנדו מצד לצד ומילמלו הברות חסרות פשר, חזרתי שוב לתנומתי עד שמטח סוכריות בלתי-קובנציונאלי התנפץ לו אל עורפי הדואב מהשינה הבלתי נוחה. מתוך ערפל הקרב יכולתי לראות אנשים מברכים את אחי הצעיר ואת אבא מעופף, חלקם אף קמו ממושבם ויצאו החוצה, בשאריות הכרתי המעורפלת הבנתי שכאן תם הטקס ושירכתי את רגלי הישר לשולחן עמוס קרקרים, וופלות וכוסות פלסטיק עם שתייה קלה.
מבית-הכנסת התגלגלה הפמלייה הצוהלת (פרט לעטלף אחד שעסק בחיבור פואמת געגועים למיטתו הרכה ואבא מעופף שהיה טרוד בהדחקת השעתיים האחרונות מתודעתו) אל בית קפה סמוך להמשך החגיגות. התיישבתי לשולחן עם אבא מעופף וחבריו מימי השירות הצבאי, רובם המכריע היה לכל הפחות סמח"ט לענייני משהו וכולם כבשו מדינה ערבית כזו או אחרת בשלב כזה או אחר של חייהם. אבא מעופף, ראוי לציין, מכיר את כולם עוד מהבקו"ם וסיפר לי בפרוטרוט את קורות חייו של כל-אחד ואחד מהם שעל-אף היותם זהים עד לרמת השערות באוזן שהיו לכל אחד מהם במאי 1971 (היה גיבור בצבא, פיקד על משהו, איבד פיסות גוף שונות במלחמה כזו או אחרת, נחקר בועדת החקירה שהוקמה אחרי משהו והיה מקורבו של פוליטיקאי כזה או אחר), עדיין הצליחו להיות משעממים באורח ראוי לציון. כך המשיך להתנהל לו הבוקר בעצלתיים עד שבהבלחת גאונות בל-תתואר הציל מישהו את המאורע משיממון טוטאלי כשהצניח למקום השד יודע מהיכן סלב אמיתי. אמנם רק סלב סוג ד', אבל לא אזוב קיר שכמוני יזלזל בשר לשעבר אפרים סנה. החברים של אבא מעופף לעומת זאת, אינם אזובי קיר כלל ועיקר כפי שהסתבר בשנייה שהפנה השר לשעבר את גבו אז שלפה חונטת הסמח"טים במיל' חרבותיה ושיספה בהתלהבות את כבודו של כבוד השר לשעבר לפיסות קטנטנות וחסרות משמעות.
מוס סלמון אחד וערימת סלט פסטה קטנה מאוחר יותר כבר הייתי עסוק בפרידות נלהבות מעוד כמה עשרות אנשים שלא הכרתי ולעולם לא אכיר, הנעתי את האוטו ושבתי למאורתי הקרירה בדיוק באותה הדרך בה הגעתי, בשינה עמוקה.
ובהמשך לפוסט הקודם, הפותרת נכונה היא הפוסי שקלעה נכון עם תשובתה בנוגע למהותו של אותו מספר (שהוא, למרבה הגאווה, השיא החדש שלי במשחק הפינבול של הווינדוז, שיא שניתץ בהפרש של יותר מ-10 מיליון נקודות את השיא הקודם ולפחות עד שיוכח אחרת מהווה גם שיא עולמי חדש). עם זאת, בגלל תשובתה החלקית שלא פירטה את המשחק המדובר היא תאלץ לבחור רק אחד משני הפרסים המובטחים, 100 הנקודות או הבירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
