למען האמת, לא ממש חשבתי לכתוב פוסט או משהו בסגנון, אבל היא עם הרעיונות שלה אילצה אותי לאלץ את עצמי וכך מצאתי את עצמי, באופן מאולץ למדי, מנסה לאלץ איזה פוסט החוצה בתקווה ששלושים נוספים יבואו אחריו. בכל מקרה, אני יודע שהיו כמה וכמה אנשים (אם אפשר לקרוא למילולי כמה וכמה אנשים, זה עלול להיות לא מנומס קמעה, אבל חשבתי שאם אנסח זאת כך לקורא התמים מרשים במיוחד) למה אני לא מעדכן והתשובה, על קצה הלשון, היא שפשוט נהיה לי טוב. כלומר, לא זכיתי בלוטו חלילה, גם אהבה לא מצאתי ואפילו אי אפשר להגיד שקרה איזה שינוי חיצוני מהותי בחיי, אבל יום אחד פשוט הבנתי שהחיים שלי, כפי שאמר המשורר-דבש.

וכאן אולי טמונה הבעייה, כשרע והחיים מצחינים קל מאוד להשחיז את המקלדת ולהוציא איזה פוסט קיטורים שנון, אבל מה עושים כשטוב? כלומר, אפשר לכתוב על זה פעם, אולי פעמיים, אחר כך אנשים כבר מתחילים להסתכל עלייך עקום. בסופו של דבר, כולנו סוחבים על הגב שק של דאגות וצרות וכשמישהו מודיע שטוב לו בחיים אנחנו נוהגים לשלוף אוטומטית אחת משתי תגובות אפשריות, קנאה או... איך לנסח א זה במילים יפות? לקרוא לאותו בן אדם טמבל רפה שכל שאיבד כל קשר למציאות, אף פעם לא היה לו את זה ועכשיו הוא איבד את זה סופית.

אז מה בעצם כל כך טוב לאדם שחי לבד בדירה קטנה, בלי תואר אוניברסיטאי, בלי חברה, עם עבודה משרדית שגרתית באמצע הקיץ הישראלי המהביל? הכל בעצם. כי זו הפואנטה שהגעתי אליה אחרי לא מעט שנים של סבל ודכאון, בעצם לא צריך יותר מזה בשביל להיות מאושר. אמנם בחברת שפע כמו שלנו הפיתוי לרדוף ולהשיג עוד ועוד, ובעיקר להכנס לדכאון כשלא מצליחים הוא כמעט בלתי ניתן לשליטה, אבל ברגע שמצליחים לראות מעבר לזה, אפשר להבין שבעצם פלאפון משוכלל, בגד אופנתי, בקבוק וויסקי יקר ומסך פלזמה 52 אינץ' HD הם דברים מאוד נחמדים שגורמים לשמחה כשמשיגים אותם, אבל מהר מאוד מתרגלים אליהם ואז מגיעה הפיסגה הבאה שאחריה צריך לרדוף, ה שנשאר בין לבין זה בעיקר תסכול.

יכול להיות שהפילוספיה הסמי-בודהיסטית שלי לא ממש מתאימה לכולם, יש כאלו שעצם המרדף מעורר אותם ועושה להם טוב, אבל אני פרשתי מהמירוץ. אין לי שום בעייה לחיות בדירה קטנה ולהסתפק בקיום בסיסי יחסית, אין לי צורך להתנצל על כך, אני לא מרגיש שאני מפספס משהו כשאני לא "ממצה את הפוטנציאל שלי" ובכלל, כל עניין מיצוי הפוטנציאל כאיזה תנאי הכרחי לאושר (מי אמר פירמידת מאסלו ולא קיבל?) נשמע לי קצת מפוקפק. אבל אני מרגיש שהארכתי קצת להיום, אז את מחשבותי על עניין מיצוי הפוטנציאל אולי עדיף שאשמור לפוסט של מחר, אם אצליח להתמיד בפרוייקט עד אז.