יותר מדי דברים עוברים עליי לאחרונה, יותר מדי דברים שקרו שנוגעים לאנשים מסויימים שקוראים כאן, יותר מדי טעויות שעשיתי, יותר מדי אנשים שפגעתי בהם, גם בגלל טעויות שלי, גם בגלל חוסר תקשורת, גם בגלל חוסר תשומת לב, וגם מחוסר ברירה, וקשה לי עם זה.

אני לוקח הפסקה קטנה מהבלוג, להתארגן על עצמי, לחשוב, להבין מה קורה איתי ולמה אני מכניס את עצמי לכל המצבים האלו, אבל אני עדיין אהיה כאן, אקרא, אולי גם אגיב, אבל כנראה שאני לא אעדכן כאן בזמן הקרוב.

פרידות מרגשות לא יהיו כאן, אני בהחלט מתכוון לחזור, אבל לבינתיים, להתראות.

טוב, זה כבר באמת נהיה מוזר ומסובך כל העסק הזה של למצוא אהבה או מינימום חברה רצינית. לפני כמה ימים פנתה אליי מישהי מאתר היכרויות כלשהו, התחלנו לדבר במסנג'ר, וכמעט מהרגע הראשון היא שלחה לי רמיזות קלות (ופחות קלות) קלות, שהיא מאוד מעוניינת. מהר מאוד השיחה עברה לטלפון, וזרמה יפה מאוד, עד שעלינו על המוקש, מסתבר שהבחורה הסימפטית היא אקסית של החבר הכי טוב שלי, ולא סתם אקסית, החברה הראשונה שהייתה לו. במילה אחת-סרט. מיד כשסיימנו את השיחה התקשרתי אליו, הוא מיד אמר לי שאין לו שום בעייה שאני והיא נצא, שהם נפרדו לפני 4 שנים, ושהוא ישמח מאוד אם יהיה בינינו משהו. מצד אחד זה הרגיע אותי, אבל מהיכרותי איתו, גם אם הוא ממש לא היה מרגיש בנוח, התגובה שלו הייתה נשארת זהה.

עוד באותו ערב היא התקשרה אליי שוב, המשיכה לשלוח לי רמיזות שהיא מאוד מעוניינת, בשלב כלשהו של השיחה, בלי קשר לכלום, היא פתאום שואלת אותי: "אתה יודע מה בא לי עכשיו?", "מה?", "למצוץ לך. להכניס את כל הזין הגדול שלך לפה שלי וללקק אותו, לעבור על הכיפה עם הלשון שלי, למצוץ לך חזק...". זה עוד לא קרה לי. לא שלא היו לי שיחות מאוד מוצלחות עם בחורות שהכרתי באתרי אינטרנט, אבל שיחת סקס כבר בשיחה השנייה? עוד לפני שנפגשנו? זה עוד לא קרה לי. אותה שיחה עוד המשיכה והמשיכה במשך יותר משעה וחצי רוויות מיצים, גניחות, פנטזיות והמון המון סקס.

מאז דיברתי איתה עוד כמה פעמים, איכשהו (כמעט) כל השיחות שלנו מגיעות מהר מאוד, בעיקר ביוזמתה האדיבה, לנושא הסקס. אמרתי לה שאני לא בטוח אם זה נכון שנהיה ביחד, בגלל אותו חבר, שזה יכול לגרום ללא-מעט מבוכות לכל הצדדים המעורבים בעניין, והיא הסכימה איתי ואפילו אמרה שהיא חושבת שאולי עדיף שנהיה ידידים, אבל מהר מאוד היא החזירה את השיחה לחלק ה(כנראה) אהוב עליה-סקס. היא גם ביקשה ממני את מספר הטלפון של אותו חבר (הם ניתקו את הקשר סופית לפני יותר משנתיים) וסיפרה לי שהם דיברו יותר משעתיים, ושגם לה הוא אמר שאין לו שום בעייה שנהיה ביחד. הבחורה הזו, אגב, גרה במרחק שעה נסיעה ממני, ואין לה רישיון, ולכן כרגע, בגלל העומס שיש לי בעבודה בגלל החגים, כנראה שייקח עוד כמה ימים לפני שנוכל להיפגש, אבל בלי ספק, יהיה מעניין. מאוד מעניין.

ובלי שום קשר, 4 דיסקים נוספו לי בשבועיים האחרונים לאוסף, אלג'יר-מנועים קדימה (משובח), דניאל סלומון (אפילו טוב יותר), כנסיית השכל-רוץ ילד (חביב, לא יותר מזה) ואיפה הילד-האוסף (מצויין).

התלבטתי קשות האם לכתוב כאן פוסט יום-כיפור כפי שרבים עושים, עם סליחות וחשבונות נפש, או לחילופין עם תכניות עמוסות באוכל, אלכוהול וסרטים ב-DVD, או לחילופין לתת ליום הזה, שאומר כל-כך הרבה לכל-כך הרבה אנשים, לעבור סתם ככה כאילו כלום. בסופו של דבר, אני חושב שמכיוון שלי באופן אישי, כאדם לא מאמין ולא מסורתי, היום הזה לא אומר כמעט כלום, אין לי כוונה לעשות דבר כזה. זה לא שאני חושב שחשבונות נפש הם לא דבר טוב וחיובי מפעם לפעם, ולא שאין לי ממי לבקש סליחה, אבל אני לא חושב שאני צריך מועד מיוחד כדי לבקש את סליחתם של אלו שפגעתי בהם, אם פגעתי במישהו, אני משתדל לבקש את סליחתו במקום, אם אני מרגיש שאני זקוק לחשבון נפש, אני עורך אותו עם עצמי, ולא מחכה עד שכולם יעשו זאת. ובכל זאת, למקרה שפגעתי במישהו שקורא כאן שלא במודע, אני בכל-זאת אנצל את ההזדמנות הזו לבקש סליחה.

אתמול הלכתי יחד עם כל עמישראלחי לבלוקבאסטר להצטייד במיטב הסרטים, רק במזל הצלחתי להצטייד בעותק האחרון של "ברייאן כוכב עליון" של מונטי פייטון לפני שהוא נחטף מהמדפים, אם הייתי מגיע רק קצת יותר מאוחר הייתי נשאר עם בחירה בין קונילמל בניו-יורק לבין אבא גנוב 3, בהחלט לא מחזה נעים להגיע לבלוקבאסטר בערב ערב יום כיפור. מצד שני, אין הרבה דברים שמצחיקים אותי יותר מאשר מונטי פייטון, למרות שהייתי מעדיף את "הגביע הקדוש", גם ברייאן בהחלט יעשה לי את הערב. חוץ ממנו לקחתי עוד סרט בהמלצה של חבר, אבל שכחתי כרגע איך קוראים לו, אם הוא יהיה מוצלח אני מבטיח לעדכן, אבל את זה אני אדע רק הערב.

השבוע החלטתי סופית ובאופן המוחלט והבלתי ניתן לשינוי ביותר את מה שבעצם ידעתי כבר כמה שבועות טובים, אני לא אלך ללמוד השנה, אני עדיין לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול, אני לא רוצה להכנס למסגרת הזאת, ואני לא חושב שזה מה שאני צריך כרגע. הבחירה הזאת מעמידה אותי במצב שבו הלחץ מצד המשפחה והחברים שלי רק יגדל במהלך השנה הקרובה, כולם רוצים לדעת למה אני לא לומד, ומתי אני אתחיל, ו"אתה כבר לא צעיר" ועוד כל מיני משפטים מעודדים שכאלו, אבל זו הבחירה שלי, והם יצטרכו להתמודד איתה בדיוק כפי שאני אצטרך, אני חי את החיים שלי כפי שאני רואה לנכון ולא עושה דברים רק כדי לרצות את הסביבה שלי, בטח שלא דברים משמעותיים עד כדי כך. אני אמנם לא בטוח שאני לא בוחר כאן בדרך הקלה, תמיד הייתי טוב יותר בהתמודדות עם לחץ חברתי וסביבתי מאשר בקבלת החלטות קשות, אבל זו עדיין נראית לי האפשרות הנכונה ביותר, אבל וודאות מוחלטת בנכונות ההחלטות שלי היא משהו שאפשר להשיג רק בדיעבד, ול-דיעבד עוד לא הגעתי... :)

לסיום, קחו עוד תמונה אחת מהודו, אחרונה לבינתיים (לפחות עד שאני אסרוק עוד), הפעם מאחד ההרים שליד הכפר הקטנטן והמקסים צ'יטקול שבקינור.