פףףףף... עוד לא התחיל השבוע וכבר אין לי כוח אליו. השבוע אולי הכי עמוס בשנה עומד בפתח, עם 7 ימי עבודה מלאים וגדושים כל-רע, החל מלקוחות טיפשים, המשך בניירת מטריחה וכלה בהנהלה טיפשית שמתעקשת למרר את חיי עד כלות. הייתי רוצה לנחם את עצמי ולהגיד שלכל שבוע יש סוף-שבוע, אבל זה לא יהיה נכון לגמרי, לשבוע הזה אמנם יש סוף-שבוע, אבל גם בו, אם לא יהיו הפתעות מרעישות, אני צפוי לעבוד מה שאומר שאין סיכוי שאראה את קצה-קצהו של יום חופשי עד יום שלישי הבא. הדבר היחיד שעוד מצליח איכשהו לנחם אותי קלות זו העובדה שכבר מריחים את הסתיו באוויר, וסתיו, כידוע, מבא בעקבותיו את החורף האהוב והחביב עלי עד מאוד, עם גשם וקור והרבה זמן פנוי להקדיש לעיסוק בכלום ובשומדבר, מי יודע, אולי בחורף הזה אפילו זמן לבטלה יהיה לי, תחזיקו אצבעות.
לפעמים אני תוהה האם אני היחיד שאירועים משפחתיים גורמים לו לרצות לעקר כל אדם שמעוניין להתרבות. מילא זה שהמין האנושי מחורבן ברובו ואם היה צדק בעולם הוא היה נכחד ביום שבו המציאו את אלוהים, אבל למה כל הזאטוטים חייבים להיות רעשנים, מציקים, מלוכלכים, בכיינים, מפונקים וחסרי יכולת קיום עצמית כל-כך? למה אי-אפשר לדון איתם על סגולותיו המוסיקליות של עמיר לב או על שפתו העשירה של מאיר שלו? למה הם שוברים כל-כך הרבה דברים כל הזמן? וחשוב מכל, למה אלוהים, למה הם עושים כל-כך הרבה רעש?
פעם הייתה לי תיאוריה מרתקת בנוגע לאיכות השירים בכל דיסק לפי מספרם, את רובה אני לא זוכר והיא כמעט בלי שמץ של ספק הייתה טיפשית למדי, אבל נדמה לי שברוב רובם של הדיסקים שיר מס' 4 נוטה להיות מוצלח במיוחד בעוד שהשיר הראשון בדרך כלל גרוע. אני צריך לבדוק את זה, או לכל הפחות להפסיק לטעון כאלו דברים מבלי שבדקתי זאת לעומק. אולי פשוט הגיע הזמן לתיאוריה חדשה ומיותרת אף יותר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
