מכירים את הקטע הזה? כשפה ושם מתחילים לקרות דברים טובים אבל אתם לא רוצים להעיר את מרפי אז אתם פשוט סותמים את הפה ולא אומרים כלום? אתם יושבים או הולכים, סתם ככה באמצע היום ופתאום קופץ לכם חיוך דבילי לפנים שאתם ישר מחביאים טוב-טוב כדי שאף אחד לא ישים לב וישאל שאלות ואז תצטרכו לגמגם משהו ואולי בטעות יפלט לכם משהו שלא אמור היה ומרפי ישים לב ואפשר יהיה לזרוק את הכל לפח?

אז זה זה (אבל אל תגלו לאף אחד).

נ.ב.

אם למישהו יש במקרה כוננית לטלוויזיה שהוא רוצה להפטר ממנה, רצוי כזו עם מקום נרחב לאיחסון דיסקים, זה המייל שלי שם בצד ימין, לשימושכם.

זהו. עברתי. בשלום פלוס מינוס (טוב נו, קצת מינוס, יש נזקים קלים, אבל יהיה בסדר מתישהו). עכשיו כל מה שנותר לי זה להתפגר איפשהו, הגוף שלי מאותת לי באופן נואש ששנינו צריכים מנוחה.

נ.ב. דרושים לי שני מתנדבים/ות לעשות לי מסאז' ולפרק כמה ארגזים, תודה.

זה הזמן שבו גרתי במאורה החמימה המאובקת הזו. 8 שנים שקראתי לה ה-בית, כמעט כל חיי הבוגרים למעשה. הרבה זכרונות אני אקח איתי ממנה לדירה החדשה, כמה מהם אני מקווה להשאיר מאחור (השכן הרוסי הג'ינג'י שומע בקסטריט-בויז ועושה סקס בקולי קולות ב-4 בבוקר, המקלחת הקלאסטרופובית משהו שבמשך שנתיים התעקשה שלא להעניק לי יותר מזרזיף חנוק של מים חמים, החלון שאי אפשר לפתוח) וכמה מהם אני מקווה שישארו איתי כמה שיותר, לפחות עד כמה שיאפשר הזכרון הרעוע שלי. היום ביליתי שלוש שעות באריזה שטרם תמה, העברתי חלק מהארגזים והחפצים למאורה החדשה, עשיתי סידורים אחרונים ומחר בשעה הזו, אם ירצה המרפי (טפוטפוטפוחמסהחמסהמלחמיםשוםבצל), יעלה ויבוא לו פוסט ממקום אחר לגמרי, אמנם רק 5 דקות הליכה מכאן, אבל לוח חלק לגמרי.

עכשיו די עם הסנטימנטליות המשתפכת הזו, היום היה ארוך ומחר יהיה דומה, אני אלך לישון ולחלום שהגשם הנהדר שהיה היום החזיק מעמד יותר מ-5 דקות.