אני לא בטוח אם כדאי לכתוב את זה כאן, להפוך את הבלוג לפרטי לתקופה מסויימת או פשוט להוריד אותו ואת הקודם לארכיון, אבל בינתיים זה מה שיש.

בערך שעה אחרי שנכתב הפוסט הקודם, ולמרות שלא באמת רציתי, חזרתי לאבא. מצאתי אותו באותו מצב. שוב הערתי אותו ואחרי עוד כמה דקות של שכנועים וניסיונות הצלחתי לגרום לו להתלבש כדי שאני אוכל להסיע אותו אל החברה שלו. במצבו כל עניין ההתלבשות לקח לפחות 10 דקות כשתוך כדי אני מנסה לשכנע אותו לשתות מים, עם הצלחה מועטה, וגם זה בקושי. אחרי שהוא סיים להתלבש אספתי את הארנק, הפלאפון והסיגריות שלו והכנסתי אותו לאוטו.

הוא נכנס ישר למושב האחורי, נשכב וחזר לישון. למען האמת, בעיקר קיוויתי שהוא לא יתעורר כל הדרך ואולי כשנגיע הוא יתאושש קצת, זה לא ממש עבד. אחרי רבע שעה ראיתי אותו דרך המראה מתרומם והוא ביקש ממני לעצור לסיגריה. הבטחתי לו שנעצור בתחנות הדלק הבאה (שהייתה בערך רבע שעה נסיעה מאיתנו), הוא חזר לשכב, התרומם אחרי פחות מדקה ושאל למה לא עצרנו והזכיר לי שהבטחתי לו לעצור "לפני 10 דקות". אמרתי לו שזה היה לפני דקה ושעוד כמה דקות נעצור. הוא חזר לשכב, התרומם שוב אחרי כמה שניות ואמר שהבטחתי לו לעצור כבר לפני שעה ושאל למה לא אני לא עוצר. ניסיתי להסביר לו שאנחנו באמצע הדרך ושאי אפשר לעצור כאן, ושנעצור ברגע שיתאפשר, הוא רק ביטל אותי בטון מאכזב ואמר שאני לא בסדר.

אחרי עוד כמה ניסיונות מצידו מצאתי תחנת אוטובוס, אולי 3 דקות נסיעה מתחנת הדלק ועצרתי לו. הוא סיים את הסיגריה, תוך דקה והמשכנו לנסוע. לאורך כל הנסיעה הוא המשיך לשכב, קם מדי פעם ושוב נשכב, בלי להגיד מילה. בפעם השנייה שהוא ביקש לעצור לסיגריה כבר היה לי יותר מזל, היינו אולי 300 מ' מתחנת דלק ושוב עצרתי לו. הוא עדיין היה שיכור, אבל היה נראה שהוא מתחיל להתאושש ובעיקר שהוא מרגיש מאוד לא נעים.

הגענו אל הבית של החברה שלו שם היא חיכתה לו יחד עם אחי הצעיר. היא כבר נראתה כמעט מתורגלת במצבים האלו, דאגה שישכב וישתה מים ואחרי התלבטות קצרה החלטנו שאני אשאיר את הרכב שם, שיוכל לחזור הביתה בעוד כמה ימים, אחרי שיתאושש, וחזרתי הביתה במונית.

חשבתי להתקשר אליו או אל החברה שלו היום, לשמוע מה שלומו, אבל פשוט אין לי את האנרגיות הנפשיות לכך. אני באמת לא יודע איך להתמודד עם המצבים האלו. אף פעם לא היינו קרובים במיוחד ואני מניח שהוא מתבייש שראיתי אותו במצב כזה ושיהיה לו קשה לדבר איתי וגם לי המצב הזה לא פשוט. קשה להתמודד עם אדם שלא יודע להביע רגשות, שלא מסוגל להודות בחולשות ושלא מוכן לעזור לעצמו למרות שהוא מחרב לעצמו את החיים בשיטתיות, היה לי הרבה יותר פשוט אם הוא היה מבקש, או לפחות מסכים לקבל עזרה, אבל הוא עקשן ו-"גבר" וכזה הוא ישאר כנראה, אבל כמו שזה נראה כרגע, לא בטוח שלהרבה זמן.

זה אולי הפוסט הכי קשה שיצא לי לכתוב כאן בבלוג. למעשה, בלי אולי, זה הפוסט הכי קשה שיצא לי לכתוב כאן בבלוג וקשה לי מאוד להאמין שיהיו קשים ממנו, אבא שלי אלכוהוליסט. זה לא משהו חדש העניין הזה, הוא שתיין כבד כבר שנים, כבר היו לו אי-אילו אפיזודות לא נעימות שבאחת מהן הוא אפילו נשלח לאישפוז, אבל היום זו הפעם הראשונה שבה הגעתי אליו הביתה ומצאתי אותו בתחתונים, שיכור ומיובש.

שעה קודם לכן נפגשתי במקרה עם ידידת משפחה שסיפרה לי שהיא הייתה אצלו ומצאה אותו במצב הזה, היא קראה לאחות שבדקה אותו ואמרה שפרט למים ושינה אין מה לעשות כרגע. אחר כך התקשרתי לבת-זוגו שהיא גם אמא של אחי הצעיר והיא ביקשה שאביא אותו אליה, מרחק שעה וחצי נסיעה. ניסיתי להתקשר אליו וקיבלתי תשובה מבולבלת, היה לי ברור שהוא עדיין לא התאושש. כשהלכתי אליו, ניסיתי לגלגל בראש את כל התסריטים האפשריים, מה אפשר או אי אפשר לעשות. מצאתי אותו, כמו שתיארתי, במיטה, בתחתונים, חצי ישן וחצי שיכור. ניסיתי להעיר אותו, לגרום לו לשתות מים, בהתחלה זה עבד, אבל תוך דקה הוא נשכב שוב על המיטה ולא הסכים לזוז. ניסיתי את כל מה שאפשר פרט לשימוש בכוח אבל הוא לא הסכים לזוז.

יצאתי מהבית שלו, לא לפני שוידאתי שאין בו אף טיפת אלכוהול ולקחתי את האקדח שלו איתי, על כל מקרה שלא יבוא. עוד שעה אני אנסה שוב, אני רק מקווה שזה לא יגמר באישפוז כמו בפעם הקודמת. עצוב לי על האיש החזק הזה, שאף פעם לא מראה רגש ואף פעם לא טורח לטפל בעצמו, אם הוא ימשיך ככה, זה יגמר בקרוב וברע, וכמעט ואין לי מה לעשות בנידון חוץ מאשר לנסות.

האיש מעשן כמו קטר, שותה כמו מלח, מעולם לא הלך לרופא שיניים ומעט השיניים שנשארו לו מתפוררות לגמרי, מאכלים קשים במיוחד הוא כבר לא מסוגל לאכול. מצד שני, כשהוא לא שיכור הוא עדיין צלול וחד ועד כמה שזה ישמע מצחיק לומר, מרוב הבחינות מצבו הבריאותי סביר בהחלט, אבל ברור לי שיש גבול להתעללות שגוף אנושי יכול לעבור, או יותר נכון להעביר את עצמו, וברור לי שהוא לא רחוק מהגבול הזה.

אולי יהיה לפוסט הזה המשך מאוחר יותר, אולי הוא ימחק, אני לא יודע, אני רק מקווה שאיכשהו כל הבלאגן הזה יסתדר.

לא חשבתם שהסתיו יגיע באופן רשמי במטחי גשם רועמים ובעננת ריחות טריים של גשם ואני אשב בשקט, נכון? הייתי מכין לי נפץ גרגור פאן-גלקטי כדי לחגוג את המאורע, אבל בהעדר מגא-ג'ין ארקטוראני בסביבתי המיידית נאלצתי להסתפק בסגירת עונת הבירה ופתיחת עונת הוויסקי עם כוסית של גלנליווט 18.

האמת היא שכל החורף (על מי אני עובד? סתיו וגם זה בקושי) הזה תפס אותי לא ממש מוכן, עם משקפי שמש, מכנסיים קצרות וסנדלי שורש, בלי סיר מהביל של מרק עוף עם עצמות מח וירקות, בלי נעליים ראויות לחורף (ולא, זה לא שהנעליים הנוכחיות שלי לא אופנתיות, כלומר, סביר מאוד להניח שהם לא אופנתיות, אני לא ממש מקפיד על זוטות שכאלו, אבל זו לא הבעייה, הבעייה היא 2-3 חורים זדוניים בסוליות שלהן) ואפילו בלי מישהי שתחמם אותי בלילות הקרים אחרי התנתקותו הצפויה של הקשר הרופף עם היזיזה שהצלחתי לתחזק פרק זמן מעורר הערכה (בעיני לפחות, הכל יחסי) של 3 חודשים לא ממש תמימים.

כך או כך, אני מעט עמוס מדי בעבודה מכדי לטפל בכל החוסרים האלו כרגע, מזל ששלפחות עם שמיכת הפוך אני ישן כל השנה ואין לי צורך להתחיל לחפש אחריה בארונות.