"מה עשיתי?" נשענתי על עדן החלון ונתתי לגשם להיכנס פנימה.

הרוח פרעה את שערותיי לכול הכיוונים, הגשם הקל הפך לדוקרני ומהיר בגלל הרוח.

ניגבתי את טיפות הגשם מפני כאילו היו דמעות. אולי אלוהים בוכה יחד איתי.

-

"התחנה הבאה - יוניטדס סטרית - " הכריז הנהג ברמקול.

הרכבת התחתית הייתה מלאה. כולם מיהרו לענייניהם לפניי ערב חג המולד.

יצאתי כאשר הרכבת נעצרה ובקושי נחלצתי מההמון הגדול שנכנס בתחנה. עליתי למלה, נושמת את האוויר הקר והצונן לתוכי. אני חייבת ללכת לאן ולבקש ממנה סליחה. בכול מחיר אני העשה את זה. אסור היה לי להתנהג ככה זה היה מטופש מאוד מצידי.

עברתי דרך שידרה מאוד מוכרת שבה אני ונסה ואן מטיילות כל הזמן, אור השמש החיוור הטיל קרני אור על המדרכה הרטובה. צעדתי לעיטי כאשר הבחנתי בדמות מוכרת עומדת מולי.

"ג'סי!" צעקתי באושר.

"אליס," הוא חייך והתקרב אליי אבל לא העז לנשק אותי לשלום או משהו. "מה את עושה כאן?"

"אני בדרך לאן." אמרתי לו, "אבל זה יכול לחכות. רוצה לשתות משהו?" שאלתי וכל-כך קיוויתי שיסכים.

"אני לא ממש יכול." אמר "אני נפגש עם מישהו כאן." אמר.

"זה בסדר. רק חמש דקות. החבר שלך לא יחכה, מבטיחה." חייכתי ולשמחתי הוא הנהן.

נכנסנו לבית הקפה הקרוב והזמנו שתי כוסות תא חם.

"אנחנו היינו אמורים לצאת כולנו." הוא התחיל להגיד אבל קטעתי אותו.

"מצטערת. פשוט ונסה נסעה, ואן-" עצרתי. "היא פשוט לא יכולה להגיע."

"זה בסדר." הוא הניח את ידו על ידי "גם אני קצת עסוק. אבל אולי נוכל לצאת כולנו אחרי החג?" אמר.

"כמובן." חייכתי. והרגשתי מין רטט מוזר עובר לי בגוף למראה השיער הבלונדיני והעיניים הירוקות.

שנינו שתקנו ולגמנו מהתא.

"תקשיב-" הפרתי את הדממה המביכה "אני עדיין מצטערת על מה שקרה במסיבה. אתה לא כועס נכון? כלומר, עכשיו. אני כל-כך שמחה שהכרתי אותך. אני יכולה לראות שנהיה חברים טובים." אמרתי.

ראיתי אותו נועץ בי שוב את אותו המבט שנתן בי במסיבה כשקרצתי לו. והפעם יכולתי להגיד בבירור שהוא מרגיש אליי משהו. הוא התחיל לדבר כשבחורה בלונדינית התקרבה אל השולחן שלנו ונתנה לג'סי נשיקה.

"אליס-" הוא אמר "תכירי, זאת שיינה" שיינה נופפה לי בביישנות.

"שיינה," חייכה אליה "שם יפה."

היא חייכה חזרה ונעמדה מולי. רק אחרי כמה שניות קלטתי את מבטם של ג'סי ושיינה בי. הייתי גלגל חמישי ללא ספק. "אוקי." אמרתי כבדרך אגב "כדי שאני הזוז...תיהנו." הבטתי אחורה. אבל ג'סי ושיינה היו עסוקים בלדבר על משהו חשוב, הבנתי לפי תנועות הידיים של שיינה. כשיצאתי מהקפה הבטתי אחורה לרגע אולי טעיתי ואולי לא אבל ג'סי העיף לי מבט אחרון לפרידה.

אני כל-כך סתומה, למה תמיד נדמה לי שג'סי דלוק עלי? הריי זה ברור שאנחנו ידידים. אני חייבת לקלוט.

נתתי לעצמי מכה בראש. רק שהקלוט קצת.

פניתי לעבר הבניין שבו גרה אן. הזמנתי את המעלית ועליתי עליה.

דפקתי על דלת הבית של אן ומיד נשמעו צעדים מהירים. כבר תכננתי בראשי הכול בקפידה, כל מה שאגיד לה. אני מאוד מקווה שזה יצליח. בעצם, אני יודעת שזה יצליח!

"אליס?" היא אמרה בשקט אבל בהפתעה כשראתה אותי עומדת מולה.

"היי," אמרתי לה בחיוך ונכנסתי פנימה מבלי לבקש.

"מה את עושה כאן?" היא אמרה ולבשה על עצמה מעיל.

"באתי לבקש סליחה." אמרתי , "את צדקת. אני אנוכית ולא מתחשבת."

"לא אמרתי את זה." היא לקחה את התיק שלה ודחסה לתוכו כמה דברים.

"נכון," צחקתי, "אבל זה באמת ככה. מה שאמרתי היה לגמרי טיפשי ואנוכי מצידי הייתי צריכה לבקש, לשאול את יודעת איך-"

"אליס," היא אמרה ונעמדה מולי. "זה בסדר ההתנצלות התקבלה." היא אמרה מבלי להביע שום רגש.

"את הולכת לאנשהו?" שאלתי אותה.

"כן, אני צריכה ללכת. ביי." היא אמרה והתכוונה לצאת.

"חכי!" צעקתי אחריה והיא נעצרה. "פשוט ככה? את הולכת? הריי היית עצל סבתא שלך! מה התירוץ עכשיו? אני באתי להתנצל וככה את מתנהגת? אן אני לא מבינה אותך! את! את יודעת כמה קשה היה לי לבוא להתנצל? את בכלל יודעת מה עובר עליי? אבל איך תדעי? את בקושי יודעת מה עובר עליך! את יודעת שונסה נסעה בכלל מבלי להיפרד ממני? ולמה? כי את לא יכולה לסבול קצת צחוק? בכפפות משי אני חייבת להתנהג איתך? איזה מין חב-"

היא לא נתנה לי לסיים את המשפט. ראיתי שבעיניה יש דמעות אבל פניה הביעו כעס.

יצאתי מחוץ לדירה, היא נעלה אותה וירדה במדרגות מבלי לומר לי שום מילה.

הזמנתי את המעלית כשכולי רותחת. הריי באתי אליה בכוונות כל-כך טובות! למה?

המעלית הגיעה כאשר זקן בעל כרס נכבדה במיוחד עמד בה.

"שלום," הוא חייך אליי כשלחצתי על קומת הקרקע.

חייכתי אליו למרות שלא היה לי מצב רוח לשיחות חולין.

"היית אצל אן?" הוא שאל והנהנתי.

 "אתה מכיר אותה?"

"כן," אמר בחיוך "היא ילדה חביבה, היא נחמדה אליי" אמר.

המעלית הגיעה לקומת הקרקע.

"אז אם תראה אותה." אמרתי "תגיד לה שהיא יכולה להמשיך לעזור לכל העולם! ושאם היא במקרה תרצה לבקש סליחה על האופי המטומטם שלה היא יכולה לבוא, ואני כמובן הקבל אותה בלי לחפף אותה החוצה כמו שהיא זרקה אותי." אמרתי והתכוונתי לצאת. הזקן עצר את המעלית.

"אולי תגידי לה את זה בעצמך?" אמר בסבר פנים רציניות "כשהיא תחזור מהלוויה של סבתא שלה."

אמר והמעלית נסגרה.

-

להפעיל את השיר עכשיו! בדיוק כשהקטע מתחיל תתחילו לשמוע את השיר->

....

 חושך בכול. אור הירח החיוור מאיר את הדרך לרכבת. הצל שלי הולך לעט, צולע, עייף. אורות חג מקשטים כל פינה. בובות של סנטה קלאוס עומדות בכניסה. ילדים שמחים, הורים מרוצים. הינה אחת -

ילד, ילדה רצים עם רצועה של כלב ביד. זוג מאחוריהם הולכים מחובקים.

סובבתי את ראשי אליהם ונעמדתי ברחוב צופה בהם.

הזוג מתנשק ומחייך זה אל זה.

הילדים רצים וסובבים סביבם כשהכלב משתרך אחריהם.

הם נעלמו.

המשכתי ללכת. הרוח נשבה חזק, שמעתי את שריקותיה החזקות באוזני. ראיתי את האנשים השמחים.

לידם האנשים העצובים. קבצנים ישבו ברחוב. בגדים מרופטים - שערם רטוב, גופם עייף ומלוכלך.

הרמתי את ראשי אל הירח. דמעות חמות זולגות עפות עם הרוח. לאן? לא יודעת לאן.

האנשים עוברים דרכי, דוחפים. החזקתי את ידי קרוב לחזי, מנסה להתחמם. קר מידיי. קר יותר מידיי.

סחרחורת איומה, למה עכשיו? הבטתי מולי. אימא? לא. זה ג'סי. אולי ונסה? אן? זאת אן?

כואב לי הראש. אולי הנוח רק לשנייה. רק לשנייה-

התכופפתי על ברכי. מחזיקה את הראש בשתי ידי. לוחצת חזק. חזק כדי שלא יכאב יותר.

*

היא הביטה מחוץ לחלון. עננים-עננים-עננים-עננים. שמים שחורים ללא רבב. האנשים חוגגים, שמפניה, שירים. היא מבטיה מחוץ לחלון כאשר רק שמיכה דקה על גופה. מנסה להתחמם. קר לה.

"להביא לך משהו ונסה?" אימה מתכופפת אליה.

המטוס עולה עולה יותר ויותר גבוהה.

היא נדה לעט בראשה. וחוזרת להביט בחלון. משהו השתנה? עכשיו גם העננים נעלמו.

*

"יהיה זכרה ברוך." אמר הכומר.

דמעות זולגות כמו נערות ארוכים משתרכים על הפנים. עיניה של אן דומעות, מבריקות כברק ביום סגרירי, עצובות, כעוסות. פניה לא מביעות שום-רגש. רק ידיה מכווצות חזק. מחזיקות פרחים רטובים, הגשם שוטף אותם. בגדיה רטובים. פניה של המת נעלמים מאחורי דלת הקבר. היא יורדת מטה מטה מתחת לאדמה.

אן מביטה בבעתה אחר הקבר ההולך ונעלם.

*

"ג'סי? אתה נכנס? מתחיל להיות קר."

ידיו בכיסים, צעיף דק. הרוח חזקה מעיפה את שערו. גורמת לו לצמרמורת. ואולי זאת לא הרוח? אולי הוא...

באמת קר הלילה. הוא מעיף מבט אל השמים השחורים. נד בראשו כאילו נזכר בדבר מה ונכנס למכונית.

*

הדמעות קרות. מכאיבות לעיניים, מטשטשות הכול.

הכול שחור. שחור מבעית ועצוב. רק אם אוכל להגיע לספסל. אני מסתכלת קדימה. אבל ראשי סחרחר והקור אכזר, מקפיא עצמות, לא נותן לזוז. אני מחבקת את גופי עם ידיי. מה קורה לי?

אני מרימה את ראשי מלה. אני חולמת? הוזה? האם זה...?

*

"רבותיי, שלג ראשון יורד ממש עכשיו מתחתינו" מודיעה חגיגית הטייס.

ונסה סוגרת את עיניה. נותנת למחשבותיה להתרוצץ בתוך ראשה. היא רוצה לשכוח הכול, אבל מחשבה חדשה צצה אחת אחרי השנייה. לא נותנת לילדה העצובה מנוחה.

*

"תעצרי את המכונית בצד"

"מה נכנס בך? אנחנו יוצאים לכביש המהיר עוד דקה"

"תעצרי!" הוא מתרגז. המכונית עוצרת.

"ג'סי!"

הוא טורק אחריו את הדלת ומתחיל ללכת חזרה.

"ג'סי!" הוא שומע קול קורא. לא הוא לא יסתובב. הוא יודע מה הוא עושה. הוא מביט למלה כבדרך אגב,

פתיתים גדולים של שלג צונחים בשלווה מטה. האם זה השקט שלפני הסערה?

*

ידיים רבות מחזיקות חזק בכתפיה של אן. מנחמות. אבל היא אינה שומעת דבר.

רק הפה של כולם זז, עיניהם מביעות צער. אבל היא אטומה. לא שומעת כלום.

רוצה לצעוק שיוציאו אותה מכאן כבר. הינה עוד פעם הדמעות חוזרות לעיניה.

אן מביטה על הקבר המכוסה אדמה, על האדמה צונח פתית שלג צחור.

אן מפנה את ראשה למלה. ודמעה חמה צונחת מטה.

אן מושיטה את ידה הרועדת קדימה, פתית שלג נופל על ידה.

"יש משהו עצוב יותר מזה?" היא אומרת בקול רועד.

*

אנחנו שלושת מלכי המזרח,

אחד על אופנוע, שני במונית,

שלישי במכונית-

דוהרים וצופרים,

צופרים ומייללים-

במרדף אחרי הכוכבים הנופלים.

כך מתחילה שנה. כך נגמרה אחרת.

עיני סוקרות כוכבים רבים בשמיים מנצנצים בכל העולם.

חג שמח.  חג שמח.