כלכך הרבה זמן שלא כתבתי פה, תכלס אני לא יודעת למה. כנראה בגלל שהתעצלתי לנסות ולהיזכר בשם משתמש והסיסמא שלי (אם מתחשבים בעובדה שיש לי בלוג אחר שבו אני כותבת כל הזמן, אומנם לא משתפת דברים כבדים שעוברים עליי כמו כאן.)
הרבה אנשים עיצבנו אותי בזמן האחרון, והאנשים האלה הם החברים שלי. וזה נושא שחוזר כל הזמן.
עכשיו כבר די, נמאס לי. באמת שנמאס.
בכל פעם אני אומרת לעצמי שאלה החברים שלי ואני אוהבת אותם וטוב לי איתם.
אז אני עוזבת את זה. מבליגה. שוכחת.
אבל די, לא עוד.
החברה הכי טובה שלי (אם עוד אפשר לקרוא לה ככה) בתחילת השבוע "לקחה אותי לשיחה".
נקרא לה ר' לצורך העניין...
ישבנו, דיברנו. אמרה שהיא חושבת שהתרחקנו ושלא טוב לה עם המצב הזה, רוצה שנחזור להיות קרובות כמו פעם.
אז אמרתי לה את מה שאני מרגישה- שזה אף פעם לא היא לבד, תמיד שאני חושבת עליה זה לא רק עליה- זה עליה ועל חבר שלה, כי הם תמיד תקועים אחד בתוך התחת של השני.
שהיא מתקשרת אליי רק לדעת אם "יוצאים" או לחילופין- לשאול אותי אם אני באה.
שהם כבדים לי מדיי לפעמים (נכון לעכשיו זה כמעט תמיד), ואני לא אוהבת את הכבדות הזו.
בסוף השיחה אמרתי לה שכמובן שנחזור להיות קרובות!
למחרת כשחזרתי מהצבא בחור מהחבר'ה, ידיד קרוב של שתינו שאל אותי אם שמעתי מה קרה לה.
אמרתי שלא.
אמר שהיא התקשרה אליו בוכה ולחוצה, כי היו לה כאבים חזקים בלב ושקיבלו אותה באופן דחוף לרופא.
כמובן שביררתי מה איתה, אמרה שיש לה בדיקה אצל רופא והיא תעדכן אותי למחרת מה נסגר איתה.
למחרת היא שלחה לי הודעה ואמרה שתדבר איתי כשתגיע הבייתה אחרי הצבא.
(לא יצרה קשר במשך כל היום.)
באותו יום או ליתר דיוק לפני יומיים התקשרתי לידיד אחר שלנו, קבענו שנדבר כשאני יגיע הבייתה אבל אמרתי שאני לא מבטיחה שאני ייפגש איתו כי יש לי כמה דברים דחופים לעשות. אני יציין שהוא מתלונן לעיתים קרובות על זה שלא יוצא לנו להיפגש הרבה חוץ מבסופי שבוע מכיוון ששנינו נמצאים רוב הזמן בצבא.
בקיצור, סיימתי עם כל העניינים שלי והרמתי אליו טלפון.
"איפה אתה?"
"יצאתי"
"לאן?"
"אנחנו יושבים בפאב"
"מי זה יושבים?"
"אני, ר', ...." והמשיך לפרט עוד מספר אנשים.
"אז קשה כלכך להודיע?"
"אמרת שאת לא יוצאת היום"
"אמרתי שלא בטוח שאני יוצאת, לא שאני לא יוצאת ושאני אדבר איתך ברגע שאני יסיים.
תודה רבה על האכפתיות".
ניתקתי.
היה להם אוטו מלא. זה מה שחברה אחרת אמרה שהוא אמר.
נוח לו להגיד שאמרתי שאני לא יוצאת, למרות שזה לא ככה.
נכון שזה נשמע דבר ילדותי וטיפשי "לריב" עליו. אבל לעזאזל, זה עניין של עיקרון!
המסקנה המתקבלת מכל זה היא שמצד אחד אנשים יודעים להתלונן ולהצטער על כמה שרע.
אבל מצד שני כשיש להם את ההזדמנות לשפר את המצב הם לא עושים שום דבר בנידון!
למה? כי באותו רגע נתון טוב להם. הם מרוצים.
אבל החוכמה היא לדעת להעריך את הדברים שבחיים ואת החברים הטובים לא רק כשרע לנו,
כשהם רחוקים או כשאין...
אלא גם ברגעים הטובים שלנו בחיים!
כי יום אחד כל הדברים האחרים ייעלמו...
ומי שישאר זה רק הדברים והחברים הטובים, אלה שהיו לצידך מאז ומתמיד.
אלה שבאמת יודעים מי אתה, מקבלים ומעריכים אותך כמו שאתה.
וזה דבר שלמדתי על בשרי. דבר שנכוויתי ממנו.
דבר שמזמן שינה את החיים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
