לא זכרתי

איך זה מרגיש

כשהמוח צף

ואתה רק רוצה

שיצילו אותך מעצמך

ואתמול

שרדתי בקושי

והטריפ הפך להיות מסוכן

ונשפכו דמעות ברקע של הרבה כאב

שחרוט בי

וצורב אותי מדי יום

ורק פיללתי

שמישהו יקח את התחושה הזו ממני

את האמת השורפת

הרגע הבלתי נסבל הזה

שאין לאן לברוח

ומסתבר

שתמיד לא יהיה לאן לברוח

והזמן עצר מלכת

כשסוף סוף הצלחתי להבין

שזה לא יעלם אף פעם

כי אני לא אקבל ממך את ההכרה

ואת החיבוק ואת ההערכה

לה אני זקוקה כמו נווה מים במדבר

ואתה לא מבין את הכמיהה הנואשת

לחמלה האנושית הזו

שיחוסו עליי

מפני הדבר הזה שאני הופכת להיות

אבל אין לאן לברוח

כי זו ההשתקפות שנגלית במראה

ועל אף שהעיניים שלי מרצדות

ופיתחתי יכולת לחסום את עצמי מפני קהות החושים

אני כבר ללא שיווי משקל

או מסגרת יציבה

ומפחיד שזה מתעכל רק בימים אלו

בין פרידה לחרדת נטישה

בין לחות תל אביבית לרגעים אפלים

וזה קורה

וזה תמיד קרה

ועכשיו, מה?

לאן הולכים?