היי יקירי,

אני מחכה לך.

אני מחכה לך כל כך הרבה זמן.

חיכיתי לך ביום ההוא כששברת לי את הלב בפעם הראשונה, כשרוב היום שתקת וזרקת מילים כמו "לא יודע" ו"זה לא עובד",

חיכיתי שתחזור לאחות לי את כל הפיסות המפוזרות על המיטה שלי.

חיכיתי לך כשקיבלת את המיגרנה הנוראית ההיא, וכל מה שרציתי זה שתהיה לידי ועצם הנוכחות שלך במרחב תרגיע את כל העצבים המעוררים שלי.

חיכיתי לך כשהחיים הציבו לי כשלונות, אחד אחרי השנייה, ורציתי שתעודד ותחבק ותגיד לי כמה שאתה גאה בי בכל אופן על הדרך הארוכה שעשיתי, ושבשבילך אני תמיד מוצלחת.

אני מחכה לך היום,

שתראה אותי,

אבל לא מתוך השגרה היום יומית הזו,

מתוך הדבר הזה,

שבחרת להיות פה,

ומשום מה,

אני בקושי רב מרגישה אותך.

"הזמן שהקדשת לשושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך".

זוכר איך הבטחת?

לא להיות הבחור ההוא?

להעניק לי אהבה ולהיות כאן תמיד?

בחולי ובעוני ובקור ובחום וברגעים שאני יוצאת משליטה?

זוכר את היום שהרשית לעצמך לא לקבל אותי כמו שאני?

מאז,

מאותו רגע,

שבריר שנייה,

אני מחכה.

לנצח מחכה לך,

רק תחזור אליי.