אחרי שהיא התקשרה אליי, נסעתי לראות מה היא רוצה.

הגעתי אליה. היא פותחת את הדלת כשחלוק רחצה ורוד עוטף את גופה- "הא, בדיוק יצאתי מהמקלחת" היא מתרצת בעוד שיערה נוטף מים. "השיער שלך. תייבשי אותו. את תתקררי. חבל." אני מציע לה מתוך דאגה אמיתית.

שירי לא היססה, הורידה את החלוק הורוד שלה והשתמשה בו לצורך ניגוב המים משיערה. "אהם, שירי..." אני מוצא את עצמי חסר מילים לתופעה המוזרה שמתרחשת לנגד עיניי, לא יודע מה צריך להגיד, אם בכלל. שירי מתקדמת לעברי ולוחשת לאוזניי "ועכשיו? השיער שלי עדיין נוטף..." -"אההה, מה? אהה, רגע..." נבלעתי ביני לבין עצמי.

שירי מנסה בכל כוחה להתרפס עליי, מתחילה ללטף אותי ולרגע אני מרגיש שאני נסחף אחריה.

"שירי. לא!" קמתי מכורסת היחיד שיש בסלון, ממהר לעבר הדלת.

"אבל רק באת. לאן אתה הולך?" היא מייללת.

"שירי, מה זה אמור להיות? באמת שאני לא מבין אותך." הרמתי מעט את הקול.

"אבל..."

"בלי אבל. נמאס לי למצוא את עצמי כמו יויו בין בחורות. כשהן רוצות אני כאן אבל כשהן לא רוצות זורקים אותי לקיבינימאט?!" התרגזתי, בצדק לדעתי.

"תקשיב, ****...חשבתי עליך הרבה ו..."

קטעתי אותה פה.

"שירי, היה בנינו משהו קצר ונחמד. טענת שאת כבר לא מעוניינת ויש לך מישהו אחר."

"נכון, אבל עכשיו.."

"אל תתרצי. אם באמת היית מעוניינת בי- זו לא הדרך שבה הייתי מעוניין שתגידי לי את זה. נמאס לי ממשחקים!"

טרקתי את הדלת והרגשתי איך שהיא נשענת על דלת ביתה מהצד השני. ידעתי שאין לי סיכוי להכנס שוב לביתה של שירי. למען האמת- גם לא רציתי. וכמו שאמרתי לשירי, נמאס לי ממשחקים. מפה לשם, משם לפה. אי אפשר יותר. הרבה בנות חושבות שבעזרת משחקי פיתויים קטנים אשוב לזרועותיהן. נראה לי שמגיע לי קצת יותר מזה. לא כל אחת שתחשוף את שדיה מולי תקבל חשיפת רגשות בתמורה. נראה לי שהנפש שלי עברה מספיק.

בבוקר שלמחרת קיבלתי הודעה כתובה בסלולארי ממנה- "אני מצטערת." היא כתבה, ותו לא.

אני לא יודע עד כמה ההתנצלות הזו הייתה אמיתית אבל יש בי הרגשה שאם לא בעזרת חשיפת שדיים הא מעוניינת להשיג אותי, אז בעזרת הודעות מלקקות-תחת. תודה, אבל לא.

מתי תגיע מישהי קצת יותר רצינית, עם ראש על הכתפיים, שמבינה עניין וגם לה נמאס ממשחקים?

הח, בנות.