שלום לכל הרטובים מהרטובות מהיום הגשום הזה.

בעקבות העבודה הרבה שלי עם השרת העיוור בקשו ממני כתבה כדי לשים במגזין של השרת (שמומלץ מאוד בפני עצמו).

זאת היתה הזדמנות מעולה לפרסם כתבה שכבר כמה זמן רציתי לעשות - מחשבות על השתלבות הכלים החיים בהיפ הופ.

אני מניח שתבינו את ההרגשה שלי בנושא (בשני מילים - Hell Yeah!), אבל כדאי לקרוא - אולי תגלו בדרך מי רצח את ארלוזרוב?

אנתוני קידס צועד לבמה, לובש כהרגלו מכנס קצרצר בלבד.

גם בגיל 60 הוא רזה כתמיד, סוג של מוטיב ''איגי פופ'' שכזה. בגאוותנות הרגילה הוא ניגש למיקרופון, רק שמשהו חסר. במקום ג'ון
 פורשיאנטה, פלי וצ'אד סמית, יתר חברי הרד הט צ'ילי פפר, צועד לבמה בחור שחום במשקפי שמש, שניגש לעמדה שיושבת כמה מטרים מאחורי המיקרופון, איפה שבדרך כלל התופים היו אמורים להיות. הבחור השחום מניח את התקליט הראשון, מסדר את המחט, והבס הדומיננטי של ''Around the World'' בוקע מהרמקולים. עוד לפני שאנתוני קידס מגיע לפזמון, הקהל כבר מתחיל להביע את דעתו על המופע. אנתוני קידס נזקק ל-16 תפרים.

נשמע הזוי? טוב, אולי בז'אנר הרוק, אבל אם רק היינו משנים את השם ''אנתוני קידס'' ל-''ג'יי זי'' בפסקה האחרונה – הכול היה נראה פתאום הגיוני. כן, השחורים כבר רגילים שדופקים אותם. יחסית למוזיקה שמקורה ב''מוזיקת נשמה'' – רוב המוזיקה בז'אנר היא די מנוכרת, ובמשך שנים הדבר הכי קרוב שההיפ הופ הגיע אליו בכל הקשור לכלים חיים היה לסמפל אותם. מאז ומתמיד בהיפ הופ הליווי המוזיקלי הוא די ג'יי כישרוני במקרה הטוב, ופלייבק מעאפן במקרה הרע, אבל לאחרונה, הכלים החיים נכנסים להיפ הופ. לאחרונה החיים נכנסים להיפ הופ.

אז אמנם להגיד שכלים חיים הם חלק דומיננטי מההיפ הופ של היום זה אבסורדי בערך כמו הביטוי ''אודטה – המיטב'', אבל בהחלט אפשר להגיד שמדובר בתנועה בהתהוות. השורש הראשוני של הרעיון החל ב-86', יחד עם יציאת האלבום הראשון של ההרכב Stetsasonic. אמנם לא מדובר בהרכב כל כך מצליח, אבל אין ספק שמדובר בהרכב חשוב, שהיה למעשה הראשון שהקליט עם כלים חיים שירי היפ הופ רבים, והופיע עם הרכב כלים מלא מאחוריו. אז כן, שלושת האלבומים של ההרכב לא הכו גלים רבים, אבל לפחות באזור אחד משמעותי הם פגעו – פילדלפיה.

ב-87' הוקמה הלהקה הראשונה והחשובה ביותר בתנועת המוזיקה החיה שבהיפ הופ. The Roots האלמותיים נפגשו בבית ספר לאומנויות בפילדלפיה. ההרכב המקורי כלל 2 ראפרים, מתופף, באסיסט וקלידן. במהלך הדרך היו גם 2 גיטריסטים נוספים, עוד 2 ראפרים ולתקופה מסוימת אפילו 2 ביטבוקסרים. בלי ספק – קצת יותר מצמד הראפר-די ג'יי שאנו מורגלים אליו.

הרוטס שינו את הקונספט של הרכב ההיפ הופ. למרות שהיו צמודים מאוד לקהילת ההיפ הופ שהייתה פעילה באותם שנים (כמו לדוגמא – שיתופי פעולה עם הוו טאנג קלאן), הם פעלו כמו שרק הרוטס יודעים – חי! המניפסט של הרוטס היה ייחודי – בניגוד לאומנות הסימפול שמושרשת בהיפ הופ כמעט כמו השרשראות מזהב, הם החליטו לייצר מוזיקה משלהם, מההתחלה ועד הסוף. לא היה די ג'יי, לא היו תקליטים שרוטים, אבל בהחלט היה בום.

ועם הבום הזה – התנועה החלה.

באופן טבעי, הכוח המוביל היו הרוטס והלייבל שמאחוריהם – Okayplayer. כמעט כל אמן שעבר דרך או ליד הלייבל זכה להקלטות חיות והופעות עמוסות סאונד טבעי. מוס דף, קומון וטאליב קוואלי הם רק רשימה חלקית ביותר. הדרך הטובה ביותר לראות את הדרך שעברה התנועה הזו היא באמצעות 2 הופעות חשובות. הראשונה מהן היא הופעת האנפלאג של ג'יי זי ב-MTV בסוף 2001.

ג'יי זי, שהיה באותו הרגע ללא ספק האדם החזק ביותר בתעשיית המוזיקה השחורה, הפתיע את כולם באותו הערב כשעלה יחד עם הרוטס בתור להקת הליווי שלו – ובלי די ג'יי בכלל. תבינו, לבחור כמו ג'יי זי , אחד שמתחזק באופן שוטף תדמית סרסור-גנגסטר סטייל נוטוריוס ב.י.ג, לעלות עם הרכב כלים חיים מאחוריו זה כמעט כמו שהצל ייתפס בטיול שופינג עם מיקי בוגנים. אבל באותו הערב, הוכיחו ג'יי זי והרוטס מה בדיוק יש בכלים חיים שעושה את ההבדל. גרסאות הלייב לביטים של ג'יי זי נשמעו פתאום מלאות יותר, האנרגיה הייתה גדולה יותר והכריזמה של ג'יי זי פרחה. ההופעה המושלמת. מאז אגב, ג'יי זי מופיע באופן קבוע עם הרכב שמנגן מוזיקה חיה.



ואם ההופעה של ג'יי זי סימנה את תחילת הדרך של התנועה למיינסטרים – הבלוק פארטי של דייב שאפל סימן את השיא. הקומיקאי דייב שאפל ריכז את המוזיקאים שהוא הכי אוהב: הרוטס בראש ובראשונה, גם כמפיקים העיקריים של הערב; מוס דף, טאליב קוואלי, קומון, אריקה באדו וג'יל סקוט עלו כל אחד בתורם כשבשיא של הערב עלו 2 כוחות אדירים על הבמה ושמו את חותמת ההיסטוריה – קנייה ווסט, כוכב על בפני עצמו, והפוג'יז, שהתאחדו באותה ההופעה, והיוו את שיא הערב. ההופעה גם צולמה לסרט דוקומנטארי של מישל גונרי שהצליח מאוד יחסית לסרט תיעודי (ואני יודע שזה נשמע כמו ''רזה יחסית לאבי ביטר'' אבל באמת הייתה הצלחה רבה).

בדרך, גם בארץ הבינו את הרעיון. מעבר לכך ששניים מהרכבי ההיפ הופ הראשונים הם הרכבים חיים מלאים (שבק ס' והדג נחש), גם אנשים שמתנחלים מול מחשב ולא בתוך חדרי חזרות מתחילים לראות את הקסם שבהרכבים חיים. פלד ואורטגה, צמד הארדקור ראפ מעולה, הופיע עם הרכב חי (חלק מחברי להקת צ'וקה) ושרף במות. רוי אדרי, כוח משמעי בסצנת ההיפ הופ הקטנה שכאן – מופיע גם עם הרכב חי מלא. אפילו כהן @ מושון, הרכב של 2 ראפרים ודי ג'יי אחד (שמוכר לכם מהשיר ''מה קורה לי?'') אספו נבחרת אולסטארז של נגנים לכבוד מופע ההשקה שלהם (קוטימן על התופים, שחם אוחנה מפאנקנשטיין על הבאס, ושני חברים מ''התפוחים'' על כלי נשיפה).

למי שלא הבין עדיין למה יותר טובה מוזיקה חיה מתקליטים נשרטים – הנה כמה הבהרות: כשפתאום, באמצע שיר של ג'יי זי, הנגנים ''גולשים'' לתוך שיר של ביגי, והראש נזרק לתוך התקופה ההיא; כשפתאום אפשר לשמוע ניואנסים בשינויי האנרגיה שבתור השיר, במקום מקצב מונוטוני; כשפתאום אפשר לשמוע כל חלק בנפרד, ולהעריך עד כמה עמוסה המוזיקה הזו; כשפתאום אנשים שהחזיקו בסטיגמות כנגד המוזיקה הזו מתקרבים אליה - ומבינים את הקסם.

הכלים החיים האלו מפשיטים את הז'אנר מהסטיגמות שלו. הרי קשה לתחזק את הפוזה של סוחר הסמים העני כשמאחוריך יש הרכב מוזיקלי מלא. קשה להתנהג קשוח כשלידך הגיטרה מנסרת את הלילה.

ואין ספק שזה עושה להיפ הופ רק טוב.