LIl Wayne - Tha Carter III
LIl Wayne הוא בהחלט לא מהראפרים שהייתם יכולים לצפות למצוא בפלייליסט שלי. כל מי שקרא אי פעם כתבה שלי יודע שאני יותר בקטע של ראפרים שחושבים על דברים חשובים ופחות בקטע של ראפרים שחושבים שהם חשובים.
עם כמה שהיא חלק דומיננטי בראפ של היום – מעולם לא משכה אותי הפוזה של הגאנגסטר שהדבר היחיד שעולה על כמות השרירים שלו הם הקעקועים שלו. למעט היחידים שעשו את זה בדרך מיוחדת או מעניינת (ראו ערך: נוטוריאס ב.י.ג) הנטייה שלי היא להתעלם מרובם, וליל' ויין לא היה מקרה חריג. כן, לא מפתיע אותי כלל שהבחור שכונה גם "Young Money" חלף לי ליד האוזן (תרתי משמע). טעיתי. מודה.
ההיכרות שלי איתו הגיע דווקא מכיוון לא צפוי. לא נתפסתי על הראפר בזכות וורס שלו בשיר שהתארח,למרות שויין עשה את זה בכל שיר שני השנה (ראו דוגמא שת"פ עם אווטקאסט, ג'י זי וקנייה ווסט). את ויין גילית לבסוף בזכות ביט מעולה.
הלהיט A Milli בנוי מסימפול רפרטיבי בטירוף (באופן מפתיע – דווקא מתוך שיר של a Tribe Called Quest), באס מרטיט, קלאפ עדין ומכונת תופים 808. התוצאה היא ביט שחופר לכם בראש לעומק מח העצם, עד שלא תפסיקו לזמזם "אמילי-אמילי-אמילי" במהלך היום. לא תמונות קלות.
היופי בכך הוא שמדובר בביט פשוט למדי, אבל הוא מחייב זרימה מיוחדת כדי לשבת עליו טוב. האתגר הזה הקפיץ הרבה ראפרים לנסות להקליט על הביט המטורף הזה, גם ישראלים בין היתר, וכאן החלה ההיכרות שלי עם אחד הראפרים המעניינים במיינסטירם.
זה התחיל בגרסא הראשונית של פלד ואורטגה עם די ג'י מאש שהפכו את "א-מילי" ל"אחושילינג". משם נוצר גם החידוש ל"אחושילינג" הראשון שכלל (חוץ מפלד ואורטגה שפשוט גנבו את ההצגה) גם את נעה פארן על הפזמון, סקי ובוסקילס, כשגם נצ'י נץ המופלא יצא עם גרסא מעולה משלו(3 גרסאות להורדה ושמיעה כאן והאחרונה כאן). אחרי כל ההייפ הזה ואחרי שהתמכרתי לחפירה הזו – לשמוע את האלבום היה בלתי נמנע. וכך הגיע ההתמכרות השנייה – לקול, לפלאו ולליריקס ההזויים של הבחור הזה.
טוב, אז נחזור טיפה אחורה למי שכמוני – הגיע באמצע ההצגה.
דוויין מייקל קרטר ג'וניור הוא יליד ניו אורלינס (אטלנטיס האמיתית). לאחר שהוחתם בחברת תקליטים כבר בגיל 11, הוא בהחלט נחשב ילד פלא של הדרום. בגיל 14 הוא בטעות ירה לעצמו בחזה בזמן שניסה לחקות את דמותו של דה-נירו ב"נהג מונית" – רק שיהיה לכם רמז למה נחשב "ילד פלא" בדרום ארה"ב...
למרות הירי, ליל ויין הספיק להוציא בגיל 15 אלבום עם ההרכב שלו (Hot Boys. אל תנסו לחפש אותם בגוגל... אל תשאלו למה, פשוט אל) ובגיל 17 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו.
כיום, בגיל 26, הוציא ויין את אלבום הסולו השישי שלו "Tha Carter III", והצליח כל כך עד שמכר יותר ממיליון עותקים במהלך השבוע הראשון לשחרור שלו. כן, זה יותר מ100 עותקים בשנייה. וההישג המרשים יותר – הוא שזה אשכרה אלבום טוב.
ויין נחשב כיום לאם סיז הכי עסוק במשחק. הוא מוציא מאות שירים בשנה ומקליט 2-3 שירים ביום (קצב שמזכיר את טופאק ביומיו הטובים). כן, זה אומר שהרבה שירים גורעים יוצאים תחת השם שלו, אבל כשמסננים את השטויות, אפשר למצוא כמה פנינים ששווה לשמוע. וב Tha Carter III הוא בהחלט הצליח לאסוף כמה שכאלה.
במהלך השנים, ויין הצליח ליצור לעצמו סגנון מעניין. בניגוד לאביו הרוחני (והראפר בעל השם הגרוע בהיסטוריה) Birdman, שדבק בשירי כסף נבובים ובפלאו חסר מעוף (אה! ראיתם איזה משחק מילים על השם?). את ויין לעומת זאת, מעניין יותר סקס, סמים והיפ הופ סוריאליסטי. השירים שלו מורכבים לרוב ממשפטים שיגרמו לכם ללבוש הבעת פנים של "אה?!".
כן, יש לו דרך מעניינת להגיד דברים. במקום להשתמש במשפט השחוק "אני אוכל ראפרים גרועים לארוחת בוקר" ויין אומר:
"Hip hop is my supermarket
shopping cart full of fake hip hop artists
i'm starving, sorry i gotta eat all it
and i'll be back in the morning"
וכמו שאמרתי. "אה?!"...
אחד הדברים המעניינים בויין הוא הגיוון שלו.
הקול שלו ייחודי. אם הייתי חייב (וכנראה שאני כן) הייתי מתאר את זה כקול של גרמלין צרוד על הליום.
הפלאו שלו ייחודי. משתנה כל הזמן, ויכול לתפוס 3 סגנונות שונים בבית אחד, תמיד ישאיר אתכם מאזינים בקוצר רוח לשמוע מה הוא יעשה עכשיו.
המבטא שלו ייחודי. כן, אני יודע שהוא אמריקאי, אבל איכשהו הוא יצר מבטא משל עצמו. סוג של שילוב בין סלנג דרומי, סלנג היפ הופ ויכולת ביטוי של סטלן שאין לו ממש כוח לדבר.
שלא תבינו לא נכון, אין יותר מדי פן אינטליגנטי לאלבום הזה. אחרי שמיעה שלו תרגישו קצת כמו אחרי צפייה בפרק של האח הגדול. כיף חסר מחשבה ושורף תאי מח טוטאלי. אבל בהחלט כיף. השירים מוציאים גם מהמפיקים שלהם, וגם מהאורחים שבהם דברים שלא שמענו.
ויין, כחלק מהמעורבות האקטיבית הגדולה שלו בתעשייה, הצליח לאסוף מפיקים ואורחים רבים וטובים.
בMr. Carter גרר דווין קרטר את שון קרטר (שמוכר יותר כג'י זי) לדו קרב/דו אט של 2 מהראפרים החשובים כיום. יש אומרים שג'י זי גונב את ההצגה, יש אומרים שויין שורף את ג'יי. אני אומר שויין לוקח – אפילו אם רק בזכות השורות הבאות:
"Man, I got Summer hatin' on me cause I'm hotter then the Sun
Got Spring hatin' on me cause I ain't never sprung
Winter hatin' on me cause I'm colder than ya'll
And I would never, I would never, I would never fall
I'm being hated by the seasons
So fuck ya'll who hatin' for no reason"
כמו שאמרתי (שוב). "אה?!"....
עד דוגמא לייחוד של ויין היא Comfortable, שיר עם בייביפייס בהפקת קניה ווסט. השיר, שנשמע ממש כמו שיר אהבה, הוא בעצם עקיצה חדה לעבר זוגתו של ויין. כשבייביפייס שר ברכות בפזמון ש"אל תיקחי את האהבה שלנו כמובן מאילו, כי אם את לא תאהבי אותי, מישהי אחרת תאהב – אז אל תהיי כזו נינוחה" כמעט אפשר לחשוב שבאמת מדובר בשיר אהבה - עד שויין זורק תשובה לשיר המוכר של ביונסה:
"To the left, to the left
If you wanna leave, be my guest you can step
Feeling Irreplaceable listening to Beyonc'
Well okay I put you out on your B'Day"
הפעם הרשו לי להגיד – "אווץ!"
כן, בין שירים הזויים כאלה או אחרים, ויין בונה את תדמית ה"אני לא שם זין על כלום" בהצלחה. נראה שהוא גם מממש אותה בצורה אפקטיבית – כי באמת שאי אפשר לדעת מה הוא יעשה בפעם הבאה.
לשחק עם כפל המשמעות של המילה Rapper (עטיפה/ראפר) בשיר בשם Lollipop ?– נעשה ("So I let her lick the rapper").
לתת משמעות חדשה למושג Fuck The Police כשהוא פוגש שוטרת סקסית בשיר Mrs. Officer? ועד איך.
10 דקות של מלמולים על הצביעות האמריקאית בנוגע לפשעי סמים מול פשעי מין על רקע סימפול של " Don't Let Me Be Misunderstood" של נינה סימון? – סוגר את האלבום בשיר Don'tGetIt.
דמויות הזויות לחלוטין כמו חייזר ממאדים או דוקטור להיפ הופ כמסורת Kool Keith? בשפע רב.
ויין הכעיס רבים כשהכריז שטויות כמו "אני הראפר הטוב ביותר בחיים" או ש"אמינם מפחד לעשות איתי שיר". אין ספק שההכרזות האלו לא נכונות, אבל גם אין ספק שויין עושה הכול כדי להפוך אותם לנכונות.
אז נכון, לא מדובר במאסטרפיס. כמו האלבומים הקודמים של ויין, הוא ארוך ומעייף בשלב מסוים (77 דקות, לא כולל רימיקסים ושירי בונוס) ובהחלט לא חסרים בו פילרים וקטעים מיותרים, אבל ההישג של אמן מיינסטרים שלא שם זין על גבולות, עושה מוזיקה מעניינת ומהנה הוא לא עניין של מה וכך, ואני יודע שבהחלט שווה לתת לו ניסיון.
שלכם. מתן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: