המלצה על אחד האלבומים האהובים עלי - תהינו -

יכולתי לשמוע את הצעדים שלו ממרחק. בכל זאת, הבחור הוא ערמת בשר בגודל מטר ותשעים, ארוזה בעטיפה כהה, שלא לדבר על הנעלים שלו שנשמעו יותר כמו כפכפי עץ מאשר האדידס שאותם לבש.
לינרד האברד, או "Hub" כפי שהוא נקרא בפיהם של חברי ההרכב שבו הוא מנגן, התיישב באיטיות ששמורה רק לנגני באס גדולים שכמותו, פיזית ומוזיקלית.
הוא עד לא הבין למה קראתי לו לכאן, אבל כמעט 5 שנים עברו מאז אותו אלבום מופת, והייתי חייב להבין איך דבר שכזה נוצר, או במילים יותר פשוטות – מאיפה הביצים?
תבינו, להרכב היפ הופ כמו The Roots, שגם ככה התמקמו באזור ממוצא בלבד מבחינת מכירות, ליצור אלבום חדשני כל כך זאת התאבדות מקצועית כמעט כמו גילוח השפם של דודו זר. אבל כנראה שיש אמנים שבאמת לא משנה להם כל הדברים מסביב, הם עובדים בשביל המוזיקה.

"זה היה בדיוק יום אחרי הגראמי שזכינו, Questlove התחרפן. הוא תופף בעצבנות על הרגליים שלו, כשישבנו באולפן ההקלטות, ושאל – מה עכשיו?" מספרHub בדרמטיות. "הוא היה לחוץ, אמר שאחרי שזכינו בהכרה המוזיקלית של פרס הגראמי ובלהיט כמו You Got Me, יש בדיוק 2 דרכים שבהם אפשר לפנות, האחת היא הצלחה מסחרית גדול, שכוללת כמובן הדרכה צמודה מדי של A&R בן 25 שבטוח שיוציא מכם את "הדבר הגדול הבא", והאפשרות השנייה היא ללכת בדיוק בכיוון ההפוך וליצור את האלבום הכי מאתגר שלנו".

בתור הרכב שמכבד את המאזינים שלו כמעט כמו כל אחד מחברי ההרכב, לא היה להם ספק באיזה כיוון יצעדו. האלבום Phrenology הוא הכול חוץ מאוסף להיטים. הצהרת הכוונות באה כבר בשיר הראשון, שמגיע לאחר אינטרו קצרצר, ושמו בהתאםRock You . אז אמנם הרוטס לא הפכו להיות הרכב ראפ-רוק כמו שמרמז השיר, ועדיין שומעים מצוין את השפעת הראפ של Big Daddy Kane על הסולן בלאק טות' (לעזאזל, אי אפשר לרשום את השם שלו בעברית מבלי לחשוב על פרי שדה?!) , אבל הסאונדים שבשיר דומים יותר פגיעת מכונית בערמת פחי ברזל מאשר לסימפול הHoneydrippers הרגיל. כבר בתחילת השיר צופה בלאק טות' את התגובות לאלבום ומציין ש- "Will probably hit y'all niggas in a real strange way".

"אני זוכר כשקווסטאלב ניגן לנו בפעם הראשונה את הביטים שהוא בנה לאלבום הזה" ממשיך Hub בהעלאת הזיכרונות. "היו שם כמה ביטים שנשמעו כמו הרוטס, כמו לדוגמא המקצבים של Break You Off או של Complexity, ניו-סול נעים וזורם כמו שאנחנו יודעים לעשות, והיו כמה דברים שנשמעו כמו ניו-סול עם טוויסט". אמר בזמן שתחב לתוך פיו משהו שנראה כמו סיגר, אך למעשה היה סך הכול מקל לעיסה. "שים לב לSacrifice, הביט נשמע כמו משהו של הרוטס בפתיחה, ואז 20 שניות לתוך השיר פתאום הוא נשבר בצורה כמעט חסרת תבנית, אבל שמשאירה את כל השיר במעיין קצב משלו"

"אבל השיא היו 2 שירים ספציפיים שהוא השמיע לנו ברצף, וכך גם הם מצוותים באלבום עצמו. עד אותו הרגע פקפקנו ביכולת של האלבום הזה לעמוד בתור משהו שלם, הכול נשמע מפוזר מעט, אבל שני השירים האלה הרגישו כמעט כמו הבסיס שהכול הולך לחוג סביבם, העוגן של הספינה, המקל של הארטיק, האייל קיציס של הארץ נהדרת".
כשHub מתייחס למעשה לשירים Thought @ Work וThe Seed (2.0), חידוש לשירו של Cody Chesnutt, שמבצעים הרוטס יחד איתו. "עם השיר הראשון מחשבה בעבודה (היי, תגידו תודה שאני לא מתרגם כמו הקולנוע הישראלי, כי אז התרגום היה חרמן על העבודה – T.T) הוא פשוט ניגן לנו את הביט. מקצב תופים לא יכול להיות כל כך מרשים נכון? אז זה העניין, ברגע שהוא התחיל לתופף את מה שנשמע כמו גרסת שנות ה2000 Apache של השוגר היל גאנג, כל אחד ואחד מאיתנו החזיק את הראש, וכשמיד לאחר מכן הוא השמיע לנו קלטת של הבחור הזה, קודי, שיצר איזה שיר סול-רוק מצוין עם גיטרה ומכונת תופים, וכשקווסטלאב התחיל לנגן עליו במקביל, כל מה שחשבנו זה כמה שהכול מתחבר לפעמים, רק צריך בסיס".

מאותו הרגע הכול התחיל להתגלגל כמו קליפ מוזיקלי לקידום עלילתי בסדרות סיטקום. הרוטס זכו לתמיכה מלאה של חברת התקליטים, הקליטו במהרה את האלבום, הביצ'ז נערמו בלימוזינה והקריסטל זרם כמים. או שלא. וכמו שרק המזל של הרכב וותיק כרוטס מאפשר , לקח זמן ליצירת האלבום הזה. היו בעיות עם חברת התקליטים (לך תמצא חברה שתרצה להדפיס ולהפיץ אלבום היפ הופ-סול-ג'אז-Fאנק-רוק-פסיכודלי אקספרמנטלי...) אבל לבסוף זה הסתדר, וגם מבחינה יצירתית היו הרבה ידיים על האלבום הזה, כאשר כל אחד מנסה למשוך לכיוונו ולחזון שלו. לינרד האברד הבאסיסט, מסביר – "היינו אז אני, קווטסלאב המתופף והראש שמאחורי הכול, בלאק טות' על הליריקס והביצוע, קאמל על הקלידים, סקראץ על קטעי הביט-בוקס והסקראצ'ים (אך ורק עם הפה, אין סימפולים או פטפונים באלבום הזה) ובן קני, שכיום מוכר יותר בתור הבאסיסט של אינקיובס, ובזמנו היה מוכר בתור הבחור השחור הזה עם הזקן של אייב לינקולן". וכאילו חסר אנשים על האלבום –  הרוטס אירחו עד 5 אמנים נוספים בהקלטות, ושלא לדבר על כמות המוזיקאים/מפיקים הנוספים. היופי הוא, שעם כל כמות האנשים הזאת, האלבום מצליח להישאר מפוקס, בזכות קווסטלאב, שהחזיק את האלבום יציב אל מול החזון שלו.

אבל אם מוזיקלית יש הרבה דרכים, מילולית יש רק כוכב אחד ברוטס, Black Thought. יש הרבה שטוענים שבלאק טות' מוריד מהאיכות הגבוהה של הרוטס, ושלהרכב מוזיקאים מרשים שכזה מגיע גם אם סי עם סקילז מהרמות הגבוהות ביותר, אבל אני נוטה לא להסכים. חלק מהקסם והיופי של הרוטס הוא שאין צלע לא שווה, אם סי יותר "מרשים" היה מושך את תשומת הלב מהמוזיקה המעניינת והמהנה שמנגנים אותם מוזיקאים, בעד שבלאק טות' לוקח את חלקו, אבל משאיר מקום גם לחבריו.

הנושאים שבלאק טות בוחר הם דווקא הדבר הכי לא יציב באלבום הזה, הוא יכול בקלילות לעבור משיר "תראו אותי יש לי צורך לפצות על משהו" קלאסי, לשיר אהבה מקסים כמו Complexity, לשיר על כמות הסקס ששוטפת כל פינה באמריקה או לסיפור הבגידה מנקודת מבט לא רגילה בBreak You Off, אבל אין ספק שהשיא שלו מגיע בשיר Water, שבו הוא פונה ישירות לMalik B., מי שהיה השותף של בלאק טות בעבר בתור הראפר השני של הרוטס, בנושא בעיית הסמים של מאליק, כשכל מה שהוא בסופו של דבר אומר זה, בוא נעבור את זה. כן, לפעמים גם ראפר מונוטוני יכול להיות מקסים.
   
וברגע שקווסטלאב הצמיד את היתר לחזון שלו, היה אפשר להתקדם. ההקלטות אמנם לקחו שנתיים, אבל התוצאה היא כמו סשן אחד. הרוטס הצליחו לערבב סאונדים שונים ומוזרים, וסגנונות מוזיקליים שונים ומשונים, שנעים בין אולדסקול היפ הופ, דרך דראם אנד בייס ועד רוק שנות ה70 לעסקה אחת גדולה, הנאה כלולה במחיר, אוזניות נמכרות בנפרד. גבירותי ורבותי – הישג כזה הוא לא דבר של מה וכך. הרוטס הצליחו ליצור אלבום היפ הופ שכולל קטע שמשלב ביטבוקס וטכנו, מכניס לתוך קטע של 60 שניות רשימה של 230 שמות של אנשים שהשפיעו בצורה חשובה על ההיפ הופ ומשלב שיר ראפ על בעיית סמים עם 6 וחצי דק' של קטע פסיכודלי שיושב על מקצב פעימות לב – ועדיין להישאר הדבר הנעים ביותר שיעבור לכם באוזניים, כמו שרק הרוטס יכולים.