הפתעה! אנשים יכולים להשתנות.

סגול 59 השתפר ברמות שקשה לתאר מאז האלבומים הראשונים שלו, עד שהגיע למקום שמגיע לו - זקן השבט, הותיק ששווה להקשיב לו כדי ללמוד כמה דברים, או כפי שאמר אחד האם סיז הטובים בארץ (אלפרבר 100% כותנה) - מדובר באם סי של אם סיז!

יאללה. לקרוא - להקשיב - וללמוד.

יש לי תיאוריה. כשמטאור טס לאורך החלל – הוא מעיף כמות נכבדת של קילומטרז (בהערכה גסה – בין 6 מטר ל60 מליון קילומטר).

אבל כאשר כוכב לכת סובב במשך שנים, בסופו של דבר, הוא יעבור את המטאור גם במרחק.

לא, לא הייתה כאן שום כוונה לרדת על הגיל של סגול 59 (חן רותם, 39 וחצי אם שאלתם). הכוונה הייתה רק להבהיר שבמקרה שלו – ההתמדה השתלמה.

האלבום "תעשו מקום" הוא האלבום האולפן החמישי שלו, שיוצא בלייבל שממוקם בניו יורק, ומופץ בחו"ל כמו גם בארץ. אני לא בטוח כמה אמני ראפ ישראלים (או אמנים ישראלים בכלל) הצליחו להגיע לרקורד שכזה. אבל לשמחתנו – אני לא כאן לכתוב על רקורד.

אין ספק שכשמשווים בין האלבום הראשון של סגול ("התקופה הכחולה" שיצא בשנת 2000) לאלבומו הנוכחי, שיוצא לאחר 8 שנים – שמים לב לשיפור העצום ביכולתו כראפר. הדיקציה פלאו וטיימינג, שלושת הדברים שאולי הכי חשובים לראפר, ומה שבעבר היו נקודות החולשה של סגול – הפכו לכוחו החזק ביותר. שומעים טוב מאוד את ההשפעות הגדולות מאבות המזון (הביגי, הטופאק ורוח הגראנדמאסטר) יחד עם השפעות עדכניות יותר (בעיקר אמינם – הישו של ההיפ הופ בשנות ה2000) ובעיקר שומעים מצוין את הטאץ' הייחודי שפיתח סגול בעצמו לאורך השנים.

על הפקת האלבום הופקד באופן מפתיע ההיפוך המוחלט לסגול 59 – ג'וני הקטן. אם סגול נחשב זקן השבט, ג'וני הוא הלוחם הצעיר. בן 17 בלבד שמתחזק הפקת אלבום שלם הוא לא עניין של מה וכך. כשאני הייתי בגילו – לא הצלחתי להתמודד עם הפקת מספיק תשומת לב לשיעורי היסטוריה. ג'וני לעומת זאת – יוצר מגוון ביטים, שעומדים בצורה נפלאה בסטנדרטים בינלאומיים . סוג מוזיקה של "כמעט-מיינסטרים" אך מספיק מעניין כדי למשוך גם את הצד הכהה יותר של המוזיקה השחורה. יותר מכך, ג'וני יוצר כאן לפרקים כמה מהביטים המעניינים ביותר, על אף היותם בסיסיים למדי. "תעשו מקום","זקן מדי","איך היא רוקדת" ו"לך קדימה"(שהופק בשיתוף רוי אדרי) הם דוגמאות מושלמות לכך. לעומת זאת, פתאום מגיע לך ביט כמו של "ירושלים" או "תעזבו אותי" שמפיל אותך מהכסא. הייתי רושם שבשביל בן 17 זה לא רע בלבד – אבל גם בשביל אדם מנוסה בהרבה במוזיקה זה הישג מעולה.

וחזרה לפנים ,לשם ולגיל של האלבום – סגול 59. באופן מאוד טבעי למישהו שחי כמעט 4 עשורים בארץ הזו, לסגול יש מעט יותר פרספקטיבה ונושאים מאשר לבן ה20 הממוצע שמוציא אלבום ראפ על כעס,כעס ועד קצת כעס. נכון, גם לסגול לא חסר נושאים משותפים עם בני ה20 פלוס (כפי שאפשר לשמוע בשיר המצויין "תעשו מקום" בשיתופו של אלפרבר 100 אחוז כותנה), אבל רק הוא יכול ליצור שיר חכם כמו "ירושלים" בשיתוף עם עד שניים שחוו מעט יותר מהראפר הישראלי המצוי (רבל סאן ושאנן סטריט, סולני קולולוש והדג נחש בהתאמה).

ואל תבינו לא נכון – זה לא אלבום כבד או מדכא. למעשה, הוא מלא ביותר הומור עצמי מאשר בת 16 עם בעיות ביטחון עצמי. נראה לי שהרבה חבר'ה כאן יזדהו עם המשפט (שאמור להיאמר בזמן פרידה) "אה ותעיפי לי מהאוטו את הדיסק של קרן פלס" שמופיע בשיר "קרציות "; הגרוביות הממכרת של "רוקדים ברחובות" (בהפקת מארקי פאנק) יגרום לכם לחוות פלאשבקים מבולבלים של ריקודי הורה לצלילי שירי מוטאון ; ואין לי ספק כלל שהשיר "זקן מדי" יפיל אתכם לרצפה עם פניני חוכמה שמגיעות ישר מבית האבות לראפרים על שם ראן די אם סי.

אין לי ספק שלאחר כל כך הרבה שנים בעסק, סגול 59 הוציא סוף סוף את המאסטרפיס שלו. אלבום שמושלם מהשיר הראשון ועד האחרון – ודווקא השיר המלא האחרון באלבום הוא זה שמוכיח זאת. "אדמה, רוח וקאש" נשמע כמו המניפסט של סגול, וצריך להיות מניפסט ההיפ הופ של ישראל. על הביט (מעשה ידיו של אורי שוחט) שמשלב בין האווירה של אריק לביא לבין התופים והבאס של פיט רוק יורק סגול 59 את הלב עם דעתו על התעשייה, על האנשים בה ועל הסגידה לעגל הזהב. סגול יוצר קלאסיקה מיידית. בדיוק כמו האלבום עצמו.