"בווום - אורטגה ופלד מנחיתים עכשיו אלבום!!"
המלצה על אחד האלבומים הגדולים שיצאו כאן בשנים האחרונות - מכיוון קצת שונה :)
במבט ראשון לא ראיתי כמעט כלום. עטיפה מעורפל לחלוטין, ערפול שחור בצורת ריבוע היה בשבילי כל מה שראיתי מהאלבום. החלטתי להוריד את משקפי השמש.
או, ככה הרבה יותר טוב. אמנם התדמית מחייבת, אבל באמצע שיקאגו ב2 בבוקר, בתוך הטירה הקטנה שלי, זה מרגיש קצת טיפשי להמשיך ללבוש את משקפי השמש האלה. אז אחרי ששוב הצלחתי להפריד בין הצבעים ירוק ואדום, הרמתי שוב את עטיפת האלבום. נראה מגניב. אמנם לא מדובר בעטיפת מנגה צבעונית ובוהקת כמו האחרון שלי, אבל משהו בשני הדמויות האלו, עשה לי הרגשה שמצפה לי האזנה של משהו מיוחד. אולי זה היה סגנון ה"קומיקס-כמעט-תמונה" שכל כך דומיננטי במבט הראשון, אולי זאת האנרגיה שנראתה כאילו הוקפאה בזמן לייב על העטיפה ואולי זה סתם הלוגו של צבי הנינג'ה שמוצג על הסווטשרט של אחד מהצמד. בכל מקרה , אין לי ספק שמשהו צעיר נמצא מאחורי העטיפה הזו.
אני לא ממש יודע הרבה על האלבום הזה, אבל הוא של שני ישראלים שקוראים לעצמם פלד ואורטגה, וזה אלבום ראשון שלהם, אחרי שהשתתפו באלבום ראשון כחלק מקולקטיב שנקרא PR Troopers, שמקושר להרכב שנקרא parvarim refugeez. כן, גם לי זה נשמע כמו ג'יבריש...לכו תבינו ישראלים שקוראים לעצמם בשמות באנגלית.
בזמן שהכנסתי את הCD לתוך האקס-בוקס שלי, שבמקרה מנגן גם אלבומים (ועושה אחלה קפה), נזכרתי בדיסק הראשון שהוצאתי. להוציא אלבום בכורה תחת השם "The College out" זאת חתיכת הצהרת כוונות. בעיקר בסגנון מוזיקלי שבו יותר טיפשות = יותר מכירות. סוג של הפוך על הפוך עשיתי שם, כשמה שבפועל היה בפנים היה אוסף הפקות שהביאו לשלמות את סגנון הסימפול המואץ ששכללתי , ואת ליריקס ה"ראוותן- נונשלנט שלא שוכח להיות חכם וחברותי" שרק אני וראקים יודעים לכתוב.
אחרי 20 דק' שבהם לא הצלחתי למצוא את הכפתור הנכון על השלט כדי להפעיל את המוזיקה, כשבמגביל הספקתי להפעיל את האזעקה, לשרוף טוסט ולאותת לממשלה הפדרלית, ויתרתי על מערכת הסראונד המפלצתית שבסלון לטובת שמיעה נינוחה בדיסקמן. אולי דווקא צורת השמיעה הפרימיטיבית הזו עשתה צדק לאלבום הזה, הרי ממש כמו הדיסקמן – כבר יותר 10 שנים שלא יוצרים אנרגיה שכזו.
הדבר הראשון ששמתי לב הוא הבאס. כשעבדתי עם ג'יי די המנוח על הפקת האלבום BE של קומון, הדבר הראשון שהוא לימד אותי זה להתחבר לבאס, ולתופים. ובאמת, כבר בתחילת האלבום "ממשיכים לבעוט", רטט באס דומיננטי הרטיט לי את עור , ופתאום נכנסו התופים האלה, עם סאונד כל כך חיי עד שאפשר להרגיש את דלקת הפרקים שמתפתחת לאיטה בידו של המתופף. זעקות הדיסטורשן מאותתות על המקורות, ופתאום נראה טבעי שג'ואי רמון ישמע NWA בביצוע לייב של שב"ק ס'. מי אלו שב"ק ס'? יש דברים שאפילו אני לא יודע איך אני יודע.
דווקא מעניין הקטע של שני החבר'ה האלה, קצת מפוזר, אבל בלי ספק מעניין. אין לי ספק שאני לא הייתי מצליח להוציא יצירה כזאת מגוונת, אבל שני הילדודס האלה (שהם רק בתחילת גילאי ה20) הביאו דברים מכל מקום. עד לא עברו 3 שירים וכבר רצו באוזניים שלי 4 סגנונות שונים, וכל זה בלי סימפולים.
קחו לדוגמא את "בוום", השיר השלישי באלבום. הישראלים האלה לקחו את סגנון הגריים (ראפ בריטי מהיר, קצוב ומטונף כמו שראפ צריך להיות) אספו עד 3 חברים מהטיפ-טופ של ההיפ הופ– ושרפו מיקרופונים על מקצב ממכר. היפ הופ על ספידים זה כלום לעומת מה שהולך שם. תזכורת לעצמי: ראפ מהיר – טוויסטה אווט; אורטגה אין.
האמת חששתי קצת שהשפה העברית תהיה לי קצת בעיה. יש אנשים שעדיין מאמינים שבאנגלית אין לי רמה בסיסית – אז עברית? תתפלאו! לא להאמין מה ש-5 שעות שבועיות של שיעורי קבלה של מדונה יכולים ללמד אתכם. Shit is משוגנע. אז לא, בסופו של דבר דווקא הסתדרתי יפה מאוד עם השפה שבאלבום, שנעה בקלות בין עברית מסוגננת, לסלנג אישי וקצת קללות באנגלית. לפי מה ששמעתי מישראל – ישנם אנשים שטוענים לשירים חסרי נושא. תרשו לי לא להסכים (ובזכות זה שיש לי 3 אלבומי פלטינה משולשת – אתם תרשו!) אמנם לא מדובר באלבום קונספט פוליטי, אבל בשירים שיש נושא ספציפי – הוא מועבר בצורה מעולה: הקרב האורבני שב"ג'ונגל"; חיי הנוער שב"ממשיכים לבעוט"; האלטרנטיבה ב"מחתרת" או חיי משפחה ב...well... "משפחה". אגב, דעתי היא שגם השירים שכביכול אין בהם נושא – עשויים מעולה. אם אקח פרפראזה על הג'ירפות – המקרר לא חשוב אלא הגישה. מי אלו הג'ירפות? יש דברים שאפילו אני לא יודע איך אני יודע.
הבעיה היחידה שעולה משמיעת האלבום היא חוסר אחידות לפרקים. פשוט שומעים שהשירים הוקלטו לאורך תקופות שונות מאוד. אמנם לי קל להוציא אלבום כל שנתיים, אבל בישראל – עד שכל הבירוקרטיה מסתיימת גם שירים מלפני 4 שנים יכולים להיכנס פנימה. כך מרגישים את ה"ותק" של "כל האנשים", או את נפילת המתח שבשיר "משפחה", שעם כל הכבדות שבו – מרגיש לפעמים לא תואם לרצף שבאלבום. אך כך או כך, האנרגיה המתפוצצת של ההתחלה שורדת את כל 14 השירים שבו. היא מה שמרים ומה שמחזיק את האלבום הזה ככדור אש בוער באוזן.
ההפקות שלהם בנויות בדיוק הפוך משלי, הרי הם נטולי סימפולים או תבנית מסודרת כמו שלי, אלה הפקות הארדקור במליון וורסיות שונות. הפלאו שלהם, גם הוא הפוך משלי. קצוב, קטוע ושונה מכל מה ששמעתי עד היום. הדוגמא הטובה ביותר היא השיר "סרטים", שבו מציג אורטגה מרדף פלאו-אחר-סנר אכזרי. אי אפשר שלא להתרשם. היה לי טוב לגלות שמעבר לים, במזרח התיכון מלא המלחמות הזה, יש היפ הופ מעולה. היפ הופ אחר. היפ הופ עם עתיד.
שלכם.
קניה ווסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: