כשהייתי בן 16-17 עיקר הפלייליסט שלי הורכב מאלבומים של Atmosphere. האלבומים The Lucy Ford ep ו-GodLovesUgly בהחלט עניינו אותי הרבה יותר משיעורי ההיסטוריה (ויעידו על כך הציונים שלי). כנראה שהוורסיה שלי למרד נעורים היה להקשיב לראפר לבן ומתוסכל, גרסת ה"יפה והחנון" של ההיפ הופ, בלי הדוגמניות. אחרי הכול סלאג, הראפר של הצמד, היה באותה התקופה קרוב יותר למתבגר מאשר למבוגר. למרות שכבר אז היה אדם בוגר, בשירים שלו היה יותר כעס ותסכול מפואד על הסט של "יורדים בגדול". אבל אין ספק שהיה במוזיקה שלו פורקן אמיתי, ומלווה במוזיקה מעולה שסופקה ע"י אנט המפיק.

בהמשך, עם ההתגייסות לצבא, נוצר ניתוק כלשהוא מאטמוספיר. האגרסיות שנותבו למטווחי ירי, כבר לא חיפשו את עצמם במקצבים אפלים וסיפורים על חיי פרברים מתסכלים כמו שסלאג אהב לספר כל-כך.

גם הצד השני לא היה זכאי מאשמה. לאחר 2 קלאסיקות שחרכו לי את האוזניים שוב ושוב, הוציאו אטמוספיר 2 אלבומים שהיו טובים, אבל לא היו אטמוספיר. שיר מעולה כאן, תזכורת נוסטלגית שם. סוג של אהבת נעורים שנשארה ידידה קרובה, אבל לא הצלחנו לשחזר את התשוקה של ההתחלה.

אלבום האולפן השישי של אטמוספיר פתאום היה שונה. יחד עם השם הארוך ביותר שיכלו להכניס לאריזת האלבום, When Life Gives You Lemons, You Paint That Shit Gold, יחד עם פרץ הנוסטלגיה , סלאג ואנט חזרו להיות רלוונטיים כלפי. באלבום, שנקרא לו בקצרה Lemons הליריקס של סלאג הפכו מערמת המרירות והסרקזם שהם היו לתמליל ריאלי יותר של החיים. עדיין כועס, עדיין ממורמר, עדיין ציני אבל גם אופטימי בנוגע לעתיד ויודע להעריך רגעי שמחה אמיתיים.

האלבום מחולק בצורה ברורה ל3 חלקים – Us, You, Me, כשהנושאים כמובן בהתאם. בניגוד לעבר, האלבום נשען יותר ויותר על יכולות הסטוריטלינג (סיפור סיפורים) של סלאג, ופחות על שירי אגו או מטאפורות מסועפות. המטאפורות עדיין שם, הם פשוט תופסות דמויות יותר ריאליות. הסיפורים של סלאג ממשיכים להיות בנוגע לאנשים רגילים, עם מזל רע. בחטאי האדם ונפילתו. התמכרויות לאלכוהול או סמים, חיי אם יחידה או הומלס והתמודדות עם אובדן. הכול מנקודת מבט אישית וקרובה, לא משנה כמה סלאג מכיר או לא את האמת האישית של הדמויות שלו.

גם האספקט המוזיקלי התקדם עם הצמד. ההפקות של אנט מלאות נשמה, ופחות אלימות מבעבר. חלק מההפקות אף מופשטות עד חוט ברזל בודד שנפרט בבלוזיות טוטאלית (כמו בGuarantees). הפקות עמוסות אורגן לעומת זאת, מרגישות מלאות נפח וגרוב שמלווה אותן מהצד. אלבום אוזניות מושלם. גם התהדרות בשמות כמו טונדה אדבימפ (הסולן של TV on the Radio)  או טום וייטס בקרדיט הזוי של ביטבוקסר(!?) לא מזיקים לתדמית ההיפ הופ האלטרנטיבי. השיא מגיע ב2 השירים האחרונים של האלבום שמשלבים בצורה מושלמת מלודיה נעימה עם מקצב היפ הופ קל שמאזן משטח מושלם לליריקה המרתקת של סלאג.

קשה שלא לדבר עם אטמוספיר בלי לב. סיפורי הפאנץ של סלאג בדרך כלל נגמרים בפאנץ לבטן, שמהדהד עד למנוע הקטן הזה בחזה. כשהוא מדבר על קשר אהבה-סלידה שנרקם בין הומלס למלצרית ב" The Waitres" (כאמור, עם טום וייטס), השורה האחרונה תערבל לכם את המעיים. כשהוא שר את הפזמון ב"Yesterday " משהו בלב קופץ, וכשהוא מגלה למי הוא שר את הפזמון הלב שותק.

לא הייתי קורא לזה התבגרות, אבל אין ספק שאטמוספיר צעדו קדימה עם האלבום הזה, ואני שמח להרגיש שהם צעדו איתי. אמנם אני לא מזדהה עם ניסיון החיים של הדמויות של סלאג, אבל עם תחושת ה"עד יהיה טוב" אי אפשר שלא להזדהות. אם לא מבחינה אישית אז לפחות מבחינת העולם שמסביבנו.

כשהייתי בן 16-17 עיקר הפלייליסט שלי הורכב מאלבומים של Atmosphere. בגיל 23 אני פתאום מבין שהשם לוסי פורד, האקסית המיתולוגית של סלאג, זה בעצם לוסיפר, ואולי בכלל הייתה אנלוגיה למשהו אחר לגמרי. מבין את ההתמכרות של סלאג לערפול חושים. מבין למה המוזיקה של אטמוספיר דומה מאוד לחיים. מרירה וצינית, אבל אופטימית לגבי העתיד.

מתן