טאבו+ - מיתרים.
הפעם לא התייחסתי להמלצה הזו כביקורת או המלצה לשמה - הפעם מדובר בסוג של הכלאה בין שמיעה מונחת לבין כתיבה אסוציטיבית יחד עם שמיעת האלבום.
בתאכלס - פשוט כתבתי מה שהרגשתי...בנטו.
מקווה שתהינו - ומקווה שתקחו את זה כהמלצה חמה לאלבום מעולה.
טאבו+ - מיתרים.
15/09/08. שמיעה שנייה.
אי אפשר לפספס את זה. אי אפשר לשמוע את האלבום הזה לצד כל דבר אחר. במהלך משחק פיפא, יחד עם קריאת עיתון, עם קפה של בוקר פירורי שינה ועומס עבודה. לפעמים לאלבום יש כוח כבידה חזק כל כך, שאי אפשר להאזין לו יחד עם פעולה נוספת – חייבים להתמסר.
יש משהו בקול של טאבו (יוסי שמריך) שמושך אותך לתוך המילים, גורם לך לרצות להתעמק. לא קול של שדר רדיו; ממש לא. משהו צורם במעט, דומיננטי אבל לא חזק מדי. בטוח בעצמו אבל לא בטוח מי הוא. לא קול של ראפר – וזה טוב. כמו שאמרתי – גורם לך לרצות להתעמק.
וזה בדיוק מה שצריך אמן שכזה – התעמקות, כי אחרת על פני השטח – זה אלבום קשה.
גודש מילים גבוה, גם ביחס לסגנון לירי כמו היפ הופ, מקשה לעקוב. למרות הדיקציה המעולה והסאונד המעולה שמאפשר לתפוס כל מילה מצאתי את עצמי מעביר 5 שניות אחורה, "מה זו הייתה המילה הזו?" השפה עצמה גם לא מקלה על המאזין, מה שגם מצביע על הערכה למאזין - מצרך נדיר יחסית בז'אנר ההיפ הופ.
ואולי בעצם הסיבה שאני מעביר אחורה היא כדי לספוג כל מילה.
גם העטיפה עצמה היא חלק בלתי נפרד מהאלבום. עטיפת קרטון/פלסטיק מהזן החדש, בדיוק כמו הקודם של טאבו. אבל משהו בצבע החום הירקרק שבה מזהיר את המאזין ממה שבפנים. הציור שמופיע על האריזה (מיתרים אורבאניים – קווי חשמל בעצם) מצויר ביד לא יציבה, כמו גם שם האלבום, שרשום פונט גדול, שנוצר בעצמו מאותם קווי חשמל. והשם של טאבו? יוצר האלבום? מופיע בין המיתרים עצמם, רשום בקטן, בעדינות, כאילו שרבטו אותו בעט ברגע האחרון.
המוזיקה יותר סלחנית, אבל בהחלט לא מתפשרת. טיול מרתק בין היפ הופ אלטרנטיבי שמוכר כהשפעות של טאבו+ (באק65/סלאג/איסופ רוק) לבין הסגנון ששכלל לעצמו טאבו יחד עם ג'וסף (יוסי כהן). דמיינו לעצמכם משחק סקווש בין מוזיקה אלקטרונית לבין היפ הופ-סול. דמיינו את די ג'יי שאדו על מחשב מתקדם. דמיינו לכם מטאור מטאלי פוגש באדמת שדה כותנה ב1895.דמיינו... טוב, אני חושב שהבהרתי את הנקודה שלי.
נשמע שאצטרך עד כמה שמיעות כדי לספוג את האלבום הזה, כדי להתעמק.
19/09/08. שמיעה מס' 13-15... לא יודע, הפסקתי לספור ב2.
צדקתי. באמת הייתי צריך יותר זמן כדי לספוג את האלבום הזה, כדי לתת לו להיספג בי. כששומעים אלבום באינטנסיביות שכזו אין ברירה אלה להישאב לתוכו. בינינו – עם האלבום הזה גם ככה לא היה לי סיכוי להינצל.
זה נהיה פתאום מאוד אישי. אוסף המילים המאוד עמוס הזה הופך להיות ויזואלי ביותר. פתאום השיר "עוד הערב" מתבאר כשיר עם תחושות חזקות בנוגע למלחמת לבנון השנייה (רמז – מיותרת כמו אזהרות ה"אל תיקחי ממתק מזרים" של רוני רון לנכדים שלו). פתאום הבחורה המושלמת שטאבו מתאר ב"גרגירים של" מקבלת שם ופנים יפות. פתאום הקלסטרופוביה הזו ממסגרת החיים שב"בכפות רגליך" נהיית צפופה מתמיד, וגם אתה משכנע את עצמך ש"אנשים לא עושים טעויות, טעויות עושות אנשים".
גם דברים נוספים מתבארים. כמו לדוגמא ההבנה ששם האלבום גזור מ"תורת המיתרים" – תיאוריה פיזיקאלית שאומרת שהחלקיק הקטן ביותר שקיים חומר ממנו הוא בעצם בצורת מיתר קטנים ורוטטים. הייתי אומר שבתרגום לשפת הדיוטים זה אומר שכולנו גיטרות קטנות – אבל אז הייתי מקבל מאות מיילים זועמים מחנונים זעומים.
ויש גם את הצד הנשי שפתאום מרים את ראשו מהאלבום. 2 קולות נשיים דומיננטיים במהלך האלבום.
הראשון הוא של קרן שחם, בעלת השם האלמוני והקול המתקתק והמעולה. קרן מצטרפת לטאבו ב2 שירים בתור הקול הנשי שכנגדו, הצד השני של מערכת היחסים ("גרגירים של"/"אנחנו בורחים") וגם אחראית על מס' לחנים באלבום. הקול השני הוא נועה פארן הבלתי נלאית שצץ בשיר האחרון באלבום, הפעם דווקא בתור חלק מטאבו, הצד הנשי.
המוזיקה שהייתה מסקרנת בשמיעות ראשונות, הופכת להיפ הופ מעולה ומגוון. פתאום התופים שב"על קווי החשמל" מקפצים יחד עם הראש, פתאום ביט הקאנטרי/סנאפ של "שמיים מזייפים". האלקטרוניות המתפרצת של "בכפות רגליך" או של "בורחים אילו" משתלבים בצורה מושלמת באווירת האלבום ולאט לאט מרגישים כמו בדיוק מה שצריך להגיע, ואני מוכן להישבע שהבייסליין שב"מהמקום שאנחנו" נולד באוזן של פיט רוק.
טאבו יודע מה הוא עושה, ועושה מה שהוא רוצה. האלבום הזה נעשה בלי התחשבויות באף אחד אחר חוץ מעצמו – וכבר זה הישג ראשון. ההישג השני והמרשים היא להביא את העולם האישי שלו – ולהפוך אותו לעולם האישי של כולם. אז כן, אני מודע לאוקסימורון שבזה. וכן, לא חסרים כאן משפטים שיהפכו לחתימות פורומים של אנשים/הודעות אישיות במסנג'ר/ סטאטוס בפייסבוק. וכן – דווקא המשפטים האלה משוננים רפטטיבית ע"י טאבו. אבל זה לא משנה את העובדה שהם משפטים חכמים, או שזה אלבום חכם טוב ומעניין. איך אמר טאבו – "אבל היי – אף אחד לא יוצא מהחיים האלה בחיים"
טאבו וג'וסף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: