My Life Theory

כן, זה מה שאני שומעת כרגע מאחותי. בנוסף לנביחות של באדי, לרעש של קולט האדים [או שאיך שלא קוראים לו] ולרעש שאמא שלי עושה כשהיא יורדת במדרגות. אמא שלי חולה. יותר נכון מצוננת. לאחותי יש נזלת [והיא בכל זאת מתעקשת ללכת יחפה על הרצפה הקרה. ילדים]. ואני? אני לא חולה. למה? כי לפני כמה זמן הייתי לוקחת כל יום 500 מיליגרם של ויטמין סי [883% מהמנה המומלצת למבוגרים]. אני לא אהיה חולה בחורף הזה. בתקווה. לא, אני גם לא יודעת מה אני רוצה להגיד בזה אבל שיהיה. אני הרי צריכה לכתוב משהו? הרי משהו יותר לכתוב אין לי [טוב, בעצם יש. אבל זה בפוסט הבא. אני זקוקה לעוד כמה שיכנועים, כשכנראה לא יבואו].

גיליתי שאין לי כוח רצון. בכלל. רציתי להתחיל לרוץ בבוקר או בערב ובמשך שבוע או יותר רציתי אבל לא יכולתי אפילו להרים את עצמי מהספה שלא לומר על להחליף בגדים ולצאת החוצה. רציתי להגביל את עצמי לסיגריה ביום. החזיק מעמד. במשך שלושה שבועות. רציתי להתחיל להכין שיעורים לא רק במתמטיקה. נחשו מה? לא הצליח. חוץ מהעניין הלא כל כך נחמד של הכוח רצון [שכנראה לא קיים אצלי או שכן, רק לא ממש מראה את נוכחותו], הכל ממש נחמד. אני אפילו מאושרת מהרגיל [יותר מידי אם לומר את האמת]. אפילו דשה אמרה שאני ממש שמחה. גם נסטיה, נראה לי. וההרגשה הטובה הזאת נובעת מ... אממ, איך להסביר את זה? אין לי מה להסביר. אני לא הכי יודעת מה הגורם אבל גם לא ממש אכפת לי. אפילו הציונים שלי לא מי יודע מה גרועים. כי משעמם וכי אין לי משהו אחר לכתוב ואני רגילה שהפוסטים של ארוכים יותר מזה, אני אכתוב את הציונים [לא שזה מעניין מישהו]: תנ"ך 91, הבעה 85 [ואמא עשתה מזה כזה סיפור. אלוהים מה הלך כשסיפרתי לה. כאילו קיבלתי 65. לפעמים, הורים הם כאלה... כאלה... אין לי את המילה המתאימה. אידיוטים נשמע משום מה מעליב מידי], גיאוגרפיה 95 [נסטיה גרמה לי ללמוד. טנקס], לימודי ארץ ישראל 85. כנראה זהו. שאר המורים לא ממש רוצים להחזיר לנו מבחנים. מתמטיקה יתעכב מינימום עוד שבוע. בכל מקרה, אני סיימתי כאן. הפעם, אני לא הולכת לסייף [יום רביעי וגם עם היה סייף הייתי כבר בבית], אני הולכת לטייל עם הכלב. מסכן, מתאפק כבר 13 וחצי שעות. ועדיין אוהב אותי. אמא שלי לא מבינה את זה. אני כן. הוא פשוט חמוד ומתוק.

אני מקווה שאני אתחיל לכתוב קבוע, ולא פעם בשבוע [חרוז].

Lucky me, שמצדיקה את הכינוי שלה שימים האחרונים.

איך התגעגעתי לכתוב כאן. אני מודה, יכולתי לעשות את זה כבר לפני שבועיים אבל מאיזושהי סיבה, לא עשיתי את זה.

כל כך הרבה דברים קרו, אבל משום מה, הם לא נראים כחשובים במיוחד, או מעניינים במיוחד.

אלוהים. אין לי מה לכתוב. מזה פחדתי. שאני ארצה לכתוב פה שוב, אבל לא אדע מה.

בכל מקרה, לא השתנו הרבה דברים מאז שעזבתי כי האינטרנט התקלקל והמחשב שלי גם.

אני עדיין אותה אחת. הייתי מתחילה להגיד את עצמי אבל למה? כל אחד חושב אחרת.

רק עובדות אני יכולה להגיד. אבל אותם אתם יודעים לא?

הפסקתי לעצב בפוטושופ.

התקנתי היום אחד אבל רק בשביל לעשות התאמת צבעים טובה.

אבל כמו שחשבתי שאני לא אכתוב כאן יותר [וכמו שזה נראה חזרתי] ככה אני גם אחזור לפוטושופ.

דרך אגב, שיניתי את הכינוי שלי. Lucky me. לא הכי נכון שבעולם אבל דיי נכון. לפחות לדעתי.

"אומרים שהוד-מעלתו

אהב עופות מחמד

וגם פרש חסותו

על פרגיות בלבד!!!"

[האמן ומרגריטה/מיכאיל בולגקוב].

משום מה אהבתי את זה [כנראה כי זה מצחיק]. בכל מקרה, הספר מומלץ.

משום מה כשהתחלתי לקרוא את הספר, כמה אנשים אמרו לי שהם לא הצליחו לקרוא את הספר.

בגלל שאחת מאותם אנשים הייתה סבתא שלי אבא שלי לא יכל לשתוק והיה חייב לומר שהוא סיים את הספר

ושלדעתו כל מי שלא מצליח להבין את הספר הוא חסר חוש הומור.

אלוהים, זה היה קצר.

כעת, אני הולכת לסייף. להירגע קצת.