לפני שאני ממשיכה, או ברגע זה, מתחילה- אני רוצה להבהיר שכל דבר שנכתב פה בבלוג מקורי לגמרי, אלא אם אני כותבת שהוא לרוח ממקום מסויים, ואם מישהו יעז להעתיק מפה משהו שיזהר ממני. ואם אתם כן מעתיקים, לפחות תכתבו שזה לא שלכם ושזה שלי ותסימו קישור או לפחות תכתבו שזה שלי.
מכירים את החולצות האלה של Blind ? עם השלד המוזר ההוא? אני תמיד חשבתי שהוא ממש השתלט על העולם, כולם הלכו איתו והתלהבו. ועכשיו מה? עכשיו כולם קצת פחות לובשים את זה. אבל נראה לי הוא נכנס לאנשים ללב כי כל האנשים מסביבי נהיו עיוורים.
במיוחד החברים הקרובים.
אני לא מבינה את זה, חברים אמורים לעמוד לצידך והכל, לא?
אז ממתי חברים מזניחים אותך בשביל הבית ספר? או בשביל לדסקס על איזה תרגיל במתמטיקה?
כן. הנה אני אומרת מה שאני חושבת.
כי זה כבר עבר כל גבול.
כמה אני יכולה לסבול בשקט את ההתעלמויות האלה? כמה אני יכולה לסבול את הזלזול הזה בשיחות שלנו כי 'אני באמצע תרגיל, חכי רגע' ?כמה אני יכולה להתעלם מהעובדה שכל מילה שאני מוציאה בשיעור מתמטיקה נהיית אוויר ברגע שהיא יוצאת לי מהפה? כמה אני יכולה לסבול את העובדה שבאמצע השיחה הוא מבקש רגע עזרה בתרגיל והשיחה שלנו נקטעת, אבל כשאני צריכה עזרה או משהו אז זה 'חכי רגע אנחנו עובדים על נוסחא' ואחרי זה בא ה 'יופי עכשיו בלבלת אותי' ?
די.
נמאס לי.
אבל אף אחד לא רואה את זה.
כי המספרים יותר חשובים מהחברות שלנו.
לא חשבתי שזה יגיע לזה.
חשבתי שמישהו יבין אותי.
אבל לא.
נמאס לי מהמשפטים הקצרים שגורמים לי להרגיש אשמה.
וכל צחוק שלנו אני מנצלת, כי אני פוחדת שהרגעים האלה יעלמו.
והם הולכים ונעלמים.
לאט לאט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
