כמה פעמים חשבתי על זה...

אבל...אפפעם לא האמנתי שאני ארצה את זה באמת.

כל האדישות של התקופה האחרונה באה לי בבום לפנים...ואומרת לי

מייטל את צריכה להיות ככה יותר...גם ככה חיים מפגרים אז מהזה משנה עם אדישים או לא.

לשתוק ולצרוח מבפנים...אוחחח כמה שזה כואב ואכזרי...

ופעימות הלב...למה הם חזקות כואבות ולא מרפות?

למה זה כל כך כואב?

למה זה כל כך קשה...?

למה אני לא יכולה להיות נורמלית?

לפעמים

אני רוצה

לקום בבוקר

ולהיות מאושרת

אבל אז אני פוקחת עיניים רואה איפה אני מתעוררת...וזה מספיק.

נימאס לי לברוח מהצרות שלי ולשחק אותה הכל בסדר,די אני לאאאאאאאאאאאאאאאאאאא בסדר.

חייבת לברוח מפה קצת...

בחיי שהבן אדם הכי חכם במשפחה שלי הוא דוד שלי...למה?כי הוא לא מדבר עם אפאחד מהמשפחה.

ובצדק...

משפחה של טמבלים.

כל אחד חושב פה הוא משו...אבל בתכלס כולכם אפסים...צבועים...ומעצבנים.

אני רוצה לשתות עדד שאני אשכח מי אני ומה שמי.

אני רוצה לצרוחחחחחחחחח להוציא את כל הרגשות האלה שילכו קיבינימט.

ואני רוצה שתיהיה פה,אני רוצה לחבק אותך חזק חזק....אבל....לא משנה...כי לא אכפת לך בכלל.ויודע מה?בצדק.

אתה כבר מסכן בגללי...

אין לי כוח ורצון להסביר.

בקיצור

די אין יותר בלוג!

אין יותר מייטל!

אין כלום!

בי.!

-גיל מזל טוב טאלנט-