אם נפל עץ בקרחת יער מרוחקת, ואיש לא שמע, האם הוא נפל?

בזמן האחרון זה כאילו אני מאבדת הכל מהכל

אותו. שהוא היה בשבילי המון בשנה האחרונה..

את שחר.. שהייתה מקום המפלט שלי.. והכוכב שהאיר לי את השפיות בכל פעם שהסתכלתי עליה...

את אחותי שכל השבוע בבסיס וחוץ מגעגוע אנחנו לא בדיוק מספיקות לדבר...

את אורטלי שנעלמת לי בתוך ים של בוגרים וחיילים ונשואים..

אפילו את עצמי אני מאבדת..

בתוך שינה חלולה וחוסר מעש..

חוסר רצון אפילו לכתוב..

עד כדי כך..

אבל כל אלו לא הביאו לכתיבת הפוסט הזה...

היא כן.

אני הולכת לכתוב לה מכתב.. שהיא בטח תקרא כאן..

ואם כן.. אז זה היה צריך להגיע אליה.. ואם לא עדיף היה לולא הדברים היו נאמרים..

טולו שלי... טול..

אני יודעת שפעם שנאת את העובדה שכולם נדבקו בשם הזה..

אבל כבר התרגלת אליו קצת :)

אנחנו מתבגרות בכל יום אחת לתוך השניה.. משתנות אחת לתוך השניה ובשבילה...

ואולי זו סתם עוד אחת מהחרדות שלי.. וגם אם כן הרי תצחקי ותביני אותה:).. אבל אני מתחילה להרגיש שאני מאבדת אותך..

הצורה שהתנהלנו היום גרמה לי לחשוב..

אין לנו אמון אחת בשניה? וכשאני אומרת אמון הכוונה אמון מלא. עיוור. כמו שאני מאמינה שהיה ביננו לתקופה מסויימת...

אנחנו כבר לא יכולות לדבר?

את לא רוצה לדבר?

אני שואלת.. כי למרות שאני חריפה וחדה.. אני לא מבינה רמזים.. ברגע שהלב שלי נכנס לעסק אני הופכת לעיוורת.. וזה לא חדש לך..

אני כותבת בשורות קצרות. כדי שהמילים לא יציפו את המחשבות שלי ויגרמו להן להתבלבל..

תמיד אני אומרת שאם באמת אוהבים מישהו צריך לת לו ללכת..

כדי לראות אם הוא חוזר..

אבל הרי גם את מאמינה בזה..

תמיד יש בי את הפחד ששתינו נעשה את הניסוי הזה ביחד..

שנעלם בטינה אחת כלפי השניה בגלל משחקי האגו.

גם שלי, וגם שלך.

את מרוכזת בעצמך, מתנשאת, יהירה, ביקורתית וכלבה שלא יודעת לסתום את הפה.

אבל זו את.

והתרגלתי לאהוב אותך.. גם אם לפעמים קשה לי עם זה.. וגם עם לפעמים בא לי לתת לך סטירה..

ולא כי אני מזוכיסטית..

כי לצד כל אלה..

את פתוחה, מקבלת, נותת את כל כולך כשצריכים אותך, חמה, אמיתית, כובשת, מצחיקה, את מתעלמת מביקורות על אחרים, כיף לנו ביחד, אנחנו בד"כ על אותו גל, את אשת סוד ומבטחים והכי הכי חשוב..

נאמנה.

את נאמנה לי כמו שאני נאמנה לאחרים.. לך. את מגנה עלי כמו שאני מגנה עליך.

כמו אחות בדם.

אני לא רוצה לאבד אותך.. אבל לא רוצה שנתדרדר ונהרוס הכל..

חשבת שאני פוגעת לך באינטרס.. נראה לך?!

נראה לך שיש משהו מספיק חשוב כדי שאעשה דבר כזה..

זה שאני אומרת עליך דברים שהם אמת סך הכל... למרות שאת לא כ"כ מקבלת את זה..

אולי באמת היית צריכה להגיד את זה לך קודם..

אבל זה לא שהלכתי נגד משהו שאת עשית, הלכתי עם משהו שאת עשית.. משהו שחשבתי שיעשה טוב לבן אדם שבאמת מגיע לו שיהיה לו טוב..

{לא משנה שזה לא עזר בשיט..} אם אני מתחרטת שאמרתי את זה? לא.

אם אני מתחרטת שלא אמרתי את זה קודם לך? יכול להיות.. לא שזה היה משנה הרבה...

אני מסיימת לכתוב לך.. כי הידיים שלי כבר רועדות..

כי זה הדבר היחיד שכתבתי בזמן האחרון..

בפוסט הזה אין סימני קריאה.. גם מעט מאוד נקודות ברורות...

כי אני כ"כ עייפה..

עייפה מעצמי.. אני נלחמת נגד עצמי כל יום..

אני יודעת שיש לי כ"כ הרבה בעיות.. ולא יודעת מאיפה להתחיל...

אני מסיימת לכתוב לא כי אין לי מה להגיד... פשוט כי אין לי כוח לכתוב.. משהו שלא חשבתי שיקרה.

לכתוב זה סוג של התמודדות... ואני עייפה מדי לזה עכשיו..

בסימנים של לילה אחר.

gabi y