אם נפל עץ בקרחת יער מרוחקת, ואיש לא שמע, האם הוא נפל?

כותבת מחשבות לאף אחד

קחו אותה מכאן.

מסתכלת במראה כהה

מתוחה

כמעט שבורה

מביטה בבועתה

בבעתה.

"תנו לי לשתות, תנו לי לצרוח!

תנו לי לששתות... תנו לי לברוח.."

תנו לי..

כי לי אין מה לתת לכם

לא מגופי

לא מנשמתי

לא ממיטלטלי

לא מרכושי

אין לי.

בי.

נגמר לי החשק להיות אני.

זה מעייף ומתסכל..

ובכל זאת אני לא מצליחה להשתנות..

לא רוצה.

אני כ"כ עייפה..

כורעת תחת העומס...

הלימודים..

העבודה..

המצב הכלכלי..

המצב הריגשי..

הלבד.

אני מרגישה כ"כ לבד...

זה לא מהיום.

פשוט לא יצא לי לכתוב... אולי בעצם לא רציתי.. כי ידעתי שזה יצא...

אני לא רוצה להודות בזה.. שכבר אין לי אף אחד..

אורטלי רחוקה כבר די הרבה זמן..

ברק סוף סוף כנה איתי..

שחר.. היא תמיד שחר..

אבל עדיין.. זה כ"כ לבד.

כאילו מישהו לקח ממני חלק. לקח לי חלק.

והיא בכלל לא שמה לב..

היא כ"כ שקועה... מרוכזת ומרכזת הכל.. כזו היא..

עם כל הלב..

והיא גם כבר מזמן לא איתי.

פעם הייתי רגילה ללבד הזה..

היו לי לילות מצחיקים עם זרים..

כאלו שלא ידעתי מי הם או לאן הם הולכים..

קשרים בתוליים שכאלו.

סטוצים של חברות אמיתית ללילה אחד.

כנות בלי גבולות..

אני רוצה חזרה את החופש שלי...

שאין לי כי אני חייבת לאחרים.

אני לא אוהבת את זה.. ובכל זאת לא הצלתי להימנע מהמצב...

"אמצע הלילה

והיא הולכת לאיבוד בדרכים חשוכות

אמצע הלילה

והיא נעלמת בינה לבין המחשבות שרודפות.."