לקח לי עכשיו שעתיים לגבות את הבלוג שלי.
מרגיש לי מן הראוי לסגור אותו on a positive note.
הרבה לא השתנה עם השנים, עכשיו כשאני רואה בהסתכלות מרחוק.
כל כמה חודשים צץ לו פוסט כמה אני מרגיש בודד, למרות שאני לא.
כל כמה חודשים צף לו פוסט על כמה שאני אמביוולנטי בחיים שלי.
על כמה שמשעמם לי בחיים כרגע ואני צריך ריגוש ושינוי מסגרת.
יודעים מה?
כנראה שאלה הם החיים.
וזה מעגל שיחזור עליו עד תום ימי.
שנים שהייתי חוזר לבלוג הזה ומסתכל בנוסטלגיה ועצב על העבר.
לאחרונה משהו השתנה, הפסקתי להסתכל לאחורה ואני מסתכל רק לעתיד.
אני מקדש את אלה שנשארו איתי ולצידי, ופחות את איך היה ואת אלו שהשנים הפרידו בינינו.
רק רציתי להגיד שהמקום הזה היה בית. בית חם ועוטף.
מקום לזרוק בו את המילים שלי לאוויר העולם ולא לעשות לעצמי דין וחשבון סביב זה.
עכשיו אני יודע להגיד שכל דבר הוא בר חלוף, גם מצבי רוח דכאוניים ומבאסים.
אני כרגע במקום הרבה יותר טוב. כל עוד אני לא מתבחבש בתוך עצמי הכל הרבה יותר טוב.
מצחיק שדווקא כשאני עובד בערוץ עשר בחצי שנה האחרונה, כל השינויים האלו קורים.
ביי ביי נענע10. ביי ביי ישראבלוג. ביי נעורים וגיל התבגרות.
תיכון. חברים. צבא. חברים. אוניברסיטה. חברים.
היי חיים.
:)