הרבה זמן לא יצא לי להגיע לכאן.
אולי מהסיבה שקצת עמוס.
ואולי בגלל שזה קצת מרגיש לי ילדותי.
אבל עדיין... אני חושב שזה המקום היחידי שאני נשאר בו אמיתי.
בסך הכל זה קצת מביך, בכל זאת - גיל 26. אבל עדיין... זה הרגש פה ששולט.
חייב לומר שקצת לא מכיר את עצמי - ולא בגלל שפרצתי גבולות אסורים.
אלא בגלל הלימודים ששרפו כל חלקה טובה ושמחה שהייתה בחיי.
כשאני חושב על זה, זה קצת נשמע נורא, והאמת מקווה שזו רק הרגשה.
לא פעם אני תוהה אם בחרתי נכון והבחירה במוסד הלימודים הנוכחי הייתה נכונה.
אבל כבר עברתי יותר ממחצית מהדרך עבור מטרה שהגדרתי עוד לפני גיל 18.
מודה שכבר מאוד קשה לתחזק קשר עם החברים הכי טובים. וגם המפגשים כבר לא משוחררים וקלילים כמו פעם. כנראה שגם אצלם קשה ועמוס אבל זה לא טהור כמו פעם.
כל אחד חושב על עצמו ועל החובות שלו. טוב זה כבר החיים האמיתיים. אני, שתמיד הייתי ככה, עכשיו גם כל השאר.
אבל זאת הבעיה המשנית,
בתכלס, חוסר החיים שכפיתי על עצמי לקח לי את הדבר שאני הכי נהנה ממנו
וזה הזוגיות. היכולת לפנות לזה זמן, להשקיע בפיתוח של אחת כזאת.
ובעצם - לבחור את מי שמגיע לה להיות זו שתהנה מכל הטוב שיש לי להציע.
זה נכון, לכל אחת יש את הדרישות והתאוות שלה.
אבל בפועל - לא לכולם יש להציע את מה שיש לי להציע.
וקשה להן להבין את זה כשאני לא מרבה להשוויץ בזה.
הביצה והתרנגולת כבר אמרתי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
