זה מוזר שדווקא בשעות האלה, בשעות הקטנות של הלילה-כשכולם עמוק עמוק בתוך השינה-של-לפני-שביזות-יום-א', דווקא אז ניתן ואף רצוי להתייצב מול המחשבות שאתה מנסה להתחמק מהן באופן המודע והיומי שלך.
הרי זה מתבקש להתחמק, להשאר אדיש. זה הטרנד הלא חדש של העולם שלנו. זה לשקוע במצב תמידי של חרא בוצי, בידיעה מוחלטת שאתה שוקע-ובכל זאת להאמין, אפילו במקצת, שזה עניין של אוטוטו וזה יעבור.
ולרוב זה כך באמת.
זה מצב של דאון מוחלט ואז אקסטזה בלתי מוסברת.
זה להגיע למצב של לעצב את הספה בצורה של התחת שלך, לגמרי בשביל שלספה תהיה את הצורה של התחת שלך, ושנייה אחרי זה אתה מבין שהספה קיבלה את הצורה של התחת שלך. ומפה העניינים מתחילים להסתבך.
להתמודד עם הבעית שלנו זה כמו לפוצץ חצ'קון, במידה מסויימת:
הרי זה שם, ואתה מרגיש שזה מתפתח וזה במצב גדילה, ככה שאין טעם להכחיש.. אבל למה להתמודד אם אפשר לכסות? אם אפשר לייפות, אם אפשר לטאטא מתחת לשטיח או בהתאם למטאפורה הזאת-לכסות בקצת איפור ולהאמין שהכל חלק בונבוניירה?
אני לא אגיד שאני לא מכסה ומטאטא, כי זה באמת לברוח מהמציאות. אבל האמת היא.. שעל הזין שלי.
בעיות לא בעיות, מדינה מתוקנת, חברים סבבה לגמרי, חיי אהבה שוקקים, סטוצים שאין מצב שהם רק סטוצים, ניקוטין כתחליף להתמודדות- זה לא באמת שם.
אני בלוק. אני עוצמת עיניים ומחייכת ושיקום המניאק שיגיד לי שהגיע הזמן להתעורר.
לא רוצה להתעורר, רוצה לישון את זה עד שהשעון יצלצל עם קולו של המשיח שלי ויגיד לי "מותק, הכל תקין. קומי עורי."
והאמת היא.. (למרות שכרגע אין לי מושג מה בסטטוס "אמיתי" ומה בסטטוס "לא ממש אמיתי, אבל נזרום") שאין לי מושג מהחיים שלי.
לגבי כלום, לגבי שם אספקט בחיים המאוד עמוסים שלי. אין לי זמן לכלום פחות או יותר, אני עסוקה באופן תמידי. ואני שואלת את עצמי האם זה לא רק בשביל שאני לא אגיע למצב שיהיה לי זמן פנוי. כי כשיש זמן פנוי.. אוי אברוך.
מה לעזאזל אני רוצה?
הלו?
שבוע טוב יקיריי. כסו את כל הבעיות בערימה של כלום ותחייכו, כי זה מה שג. יפית עושה.. ותראו כמה כסף יוצא לה מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: