קורותיה של שמנה

נסענו לביקור סופ"ש אצל ההורים. שלי. חזרה לעיר בה נולדתי וגדלתי, אבל רוב ההתרחשויות המרכזיות בחיי לא התרחשו בבית זה. הורי עברו דירה לפני כ-6 שנים, אחרי שכבר עזבתי את הבית. אף פעם לא גרתי בבית הזה, מעולם לא קראתי לו ביתי. ולכן קשה לי לומר שחזרתי הביתה. זו גם לא אותה שכונה, הנוף האנושי/עירוני פה שונה מאוד. במשך מירב שנות ילדותי גרנו בביניין בן 8 קומות הניצב בגאון על כביש ראשי הומה. היום הורי גרים באושר בבית פרטי דו-משפחתי בשכונה ציורית ויפה בצד אחר של העיר. כל מצבם הכלכלי השתנה לאין שעור, ואף מצבם הנפשי (אך ללא קשר בין השניים) השתפר בצורה ניכרת. האנשים האלה הם לא אותם ההורים שגידלו אותי. סביר כי אם גידלו אותי הורי כפי שהנם היום היתי שונה מאוד, כך שאין אני ממורמרת על כי גורלם שפר עליהם רק לאחר שפרשתי כנפי ופרשתי מהקן. אינני מתקנאה באחי הצעיר שעודנו דר תחת קורת גגם של הורי. מאיפה שאני מסתכלת, אני יצאתי מביתי מוכנה ללחום על חיי. לו יהיה קשה יותר בקרב, למרות שהוא קצין בצה"ל...

הרבה השתנה מאז הפוסט (המשמעותי, לא הביקור הקצר האחרון) האחרון שכתבתי. י גילה את הבלוג. קמתי מהמחשב והשארתי את דף הבלוג פתוח, בבלוג הרגיל, לא בעריכה. לאחר עיון קצר הוא ישר שאל "מה, זה הבלוג שלך?" וקרא כמובן את כל מה שכתבתי עד לאותו רגע. אז אמנם קיבלתי ביקורות טובות על הכתיבה ממנו, ואני מאוד מעריכה את דעתו, אבל קצת נצבט לי הלב. זו הייתה חלקת האלוהים הקטנה שלי. המקום הפרטי שלי לשוטט בו בנבכי נשמתי, באוקיינוסי שומני העמוקים ולדוג בו תובנות חדשות על חיי ומצבי הגופני והנפשי. תאמינו לי, כשגרים בבית קטן עם שני ילדים קטנים, בעל וכלבה - הפרטיות אינה ברורה מעליה. 2 הולך אחרי לכל מקום, כולל לשירותים. המקלחת הפכה מזמן לבילוי משפחתי בן שתיים, או יותר, נפשות. אין לי לבד פיזי. היה לי רק את הלבד המטהפיזי פה. ומאז ש-י גילה את הבלוג שלי אני חשה שמשהו מהותי השתנה. אני כבר לא לבד. אני יודעת שישנם אנשים שקוראים את הגיגי פה. ברור לי שהבלוג הזה לא נכתב למגירה, אבל הרבה יותר קל להפתח מול זרים, וזו לא המצאה שלי. אתם נטולי שיפוט. באיזשהו מקום אתם אובייקטיביים. אבל אתם גם משוחדים, כי אתם מכירים רק את נקודת המבט שלי, רק מתוכי אתם משקיפים עלי, ורואים רק את מה שאני מרשה לכם לראות. הוא לא. הוא רואה אותי כולי. תמיד היתה ותמיד תהיה לנו חברות טובה, אין נושא שאין אנו משוחחים עליו, ואין דבר שלא מספרים זה לזו, אבל את הבלוג שלי רציתי לשמור לעצמי. רק עוד קצת, לפני שאמסור אותו לידיו...כי ברור היה לי מראשית כתיבתי שבסופו של דבר אהיה חייבת לחשוף את הבלוג כי ה"סוד" עקצץ את קצות אצבעותי. אבל עכשיו יש תגובות גם בבית, לא רק בתחתית הפוסט. הוא למשל שאל למה אני זורקת את הפרוסות של העוגה רק אם מישהו כותב לי "מזל-טוב" ולא זורקת את כולה ודי כי גם ככה כבר הפסקתי לאכול מהגועלנפש הזה. ולא הצלחתי להסביר לו את ההבדל בין לקיים את הבטחתי לקוראי העלומים לבין דאגתי לשומני המצטברים. בסופו של דבר הוא השליך את העוגה כולה לאשפה ונגמר הסיפור. אבל יצא טוב כי אנשים הפסיקו לכתוב תגובות לפוסט ההוא (שאם הייתי יודעת איך הייתי מלנקקת אותו פה...) ורק לתגובה אחת נוספת לא נשארה עוגה להשליך. בסופו של עניין, י נוסף לקהל הקוראים, ולי לקח יותר משבוע להתגבר על העניין ולאזור עוז לשוב הנה.

גם הייתה לי "מסיבת יו הולדת". אבל כנראה שאצטרך לכתוב עליה ביום אחר כי 2 נעור משנתו והוא בוכה מאוד כי אנחנו לא בבית והוא לא במיטתו...