קורותיה של שמנה

רציתי להמשיך לנבור בנבכי הסטוריית משמני, אז הצצתי בפוסטים הקודמים לראות על מה דיברתיף שלא אחזור על עצמי ואדון שוב באותו עניין, כי אין צורך לבזבז אנריגה לדוש שוב את אותם ענבים. מה שחזר על עצמו שוב ושוב, עוד מהפוסט הראשון הוא ההפסקות הכפויות, בד"כ בשיאה של מוזת הכתיבה, של 2 הקטן והבכיין, שצירך לחתל/להאכיל/להרגיע אותו כל הזמן. עכשיו הוא נרדם, י עדיין בעבודה, 1 כבר מזמן הלכה לישון, ואני כבר הספקתי להעמיס מספיק קלוריות לתוכי, כך שאלא אם רגשות האשם שלי לגבי ערמות הכביסה הלא מקופלת יתקפו אותי קשות אני כותבת.

דיברנו על חמדה, שנהגה להכאיב לי רגשית וגרמה לי לחשוב שאני שמנה, מכוערת ובכלל אין לי שמץ של סיכוי למצוא משהו שיסכים להחזיק לי את היד...אני זוכרת פעם אחת, כשהיא הייתה בהתקף בכי של חוסר בטחון עצמי כי היא לא נראית טוב שהיא אמרה שבגלל שהיא כל כך רזה שומדבר לר יושב עליה כמו שצריך (זה היה טרום עידן האנורקסיה, אז רזון אנורקטי עדיין לא נחשב סקסי ויפה) ועדיף היה לה כבר "להיות שמנה כמוך, ושלפחות הבגדים ישבו עלי נורמלי". אני הייתי כזו חברה טובה שלא נעלבתי, האמנתי שהיא אומרת את האמת, ועוד ניסיתי להרגיע אותה. ואז באמת שעוד לא הייתי שמנה. הייתי בת 13 בערך, הלכתי לבריכה בכל סופשבוע, הייתי פעילה בחוגי סיור ובחוג דרמה. בבריכה היו מתחילים איתי כל הזמן, אומרים לי כמה אני נראית בוגרת. היה לי בגד ים ביקיני יפה כזה, עם פסים כחולים. היה לי חזה יפה (היום הוא גדול הרבה יותר מדי) שמילא את החזייה של הבגד ים יופי, לא כמו שאר הבנות בגילי שבקושי יכלו להצדיק CAP A. היו מתחילים איתי חיילים שחשבו שאני בת 16 (או לפחות זה מה שהם אמרו, אם הם ידעו בת כמה אני בכ"ז ניסו להתחיל איתי זה די דוחה...עם ילדה בת 13...), וזה היה נראה לי מוזר. מה הם רוצים ממני, בגלל שאני מכוערת הם חושבים שאתמסר בקלות? זה מה שחשבתי, לא חשבתי שאני נראית טוב ובגלל זה מנסים לצוד את תשומת ליבי. חשבתי שהם מנצלים את הובדה שאני כזו קונפה ושאף אחד לא ירצה להראות איתי בציבור כדי לנצל אותי. העוזר מציל היה ההתאהבות הראשונה שלי בתור מתבגרת. קראו (בטח עדיין קוראים) לו מקס, הוא בטח היה בן 17 או 18, שזוף וחתיך. הוא פלירטט איתי עד שאחי הקטן אמר לו שאני בת 13, ומאז הוא דאג גם להרחיק ממני את כל החיילים שניסו להתחיל איתי. ואני, כל מבט שלו אליי היה פסגת שאושר, כל הכוונת מבט שלו זכתה כמובן לאלף אינטרפרטציות שונות, כל תרחיש אפשרי נבדק ונוסה. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאין לי איתו שום סיכוי כי הוא בטח לא נמשך אלי. לא כי אני קטנה מדי. אני כל כך הייתי רגילה כבר לחשוב על עצמי כשמנה ומכוערת ולא היה סיכוי שאחשוב אחרת.

מצבי החברתי היה בהתאם. בית הספר בו למדתי היה מלא בילדי ערסים, ואני הייתי בת לחנונים מצויים, שמדברים עברית תקנית, קוראים אנציקלופדיות ושומעים מוסיקה קלאסית או נעימות פסנתר. אפילו לא היה להורים שלי תקליטים של הביטלס. בקושי מצאתי בשנים מאוחרות יותר את "דודה". אמא מורה, אבא עבד בכל מני דברים משרדיים שונים ומכירות, לא הצליח להחזיק במשרה אחת קבועה ובקושי היה בבית כדי לפרנס. אותי שלחו להרבה חוגים כדי להרחיב את ההשכלה ולאמן את הכישרון. פרחתי בחוגים האלה, מחוץ לקבוצה החברתית של ביה"ס שגשגתי. פתאום הייתי עם עוד ילדים ברמה שלי, שלא עסוקים כל הזמן במי שרה יפה יותר, עפרה חזה או ירדה ארזי. זה ויכוח שלצערי מצאתי את עצמי כלואה בתוכו, והייתי חייבת לבחור צד. לא היה לי מושג על מי מדברים. בחרתי בירדנה כי השם שלה היה יפה יותר בעיני, ונודיתי חברתית כי לא תאמתי את הדעה הרווחת.

בקיצור, הייתי במצב חברתי קשה. לא היו לי חברות אמיתיות, ודי התרגלתי להיות לבד. קראתי המון ספרים, שהצילו אותי ואפשרו לי להיות לאחרת לזמן מה. להיות שונה. ויצרתי הרבה. כל מני עבודות יד קטנות כאלה, שמעבירות יופי את הזמן. אם הייתי מתבגרת היום בטח הייתי רואה כל הזמן טלויזיה. אז לא היה מה לראות, ומזל שכך.

טוב, זה הזמן לעצור. ולא, לא כי 2 התעורר. לא כי י חזר מהעבודה. לא כי ערמות הכביסה קוראות לי מרבצן. כי עוד רגע מתחיל גיבורים, הסדרה הממכרת ביותר בטלויזיה.