קורותיה של שמנה

סוף סוף מצאתי אותה. את המוטיבציה הנדרשת להתחיל. ומאוד מבייש אותי לומר שאני צריכה להודות על כך לילד בן 4.5 מהגן של 1, שפשוט ציין בפני שאלה אחת שמעולם לא שאלתי את עצמי:

"את יודעת שאת שמנה?"

אמרתי לו שכן, אבל בעצם התפלאתי לגלות שלא. כנראה שאני לא באמת הרגשתי שמנה, ראיתי שמנה, ידעתי שאני שמנה.

"את שמנה כמו סבתא יונה" הוא המשיך ולא יסף. הלכתי משם, מתלוצצת עם הסייעת (חברה לצרה, אבל הרבה פחות גדולה ממני) שסיפרה בגילוי לב שהרבה שואלים אם היא בהריון והיא כל הזמן צריכה לענות:"לא, אני סתם שמנה". ומאז אני מגלגלת שוב ושוב את המשפט הזה, מפנימה את הרעון שכן, אכן שמנה אני. ופתאום פועמת בי התחושה שאמנם שמנה אני, אך לא לעוד זמן רב. פתאום צומחים בי ניצני כח שלא ישדעתי שקיים בתוכי, ומאפשרים לי להרגיש שאפשר גם אחרת.

עכשיו אני רואה שמנה מביטה בי מהמראה ולא אוהבת אותה, אבל יודעת שלא לנצח אביט בה. וקשה, ממש קשה לי לנצח אותה, להניס אותה מתוך נפשי, את השמנה הזו שהשתלטה על חיי ועל גופי. אבל ברור לי מי ינצח במלחמה, גם אם ישנם קרבות בהם הוא מצליחה לגבור עליי.

בהחלטה מודעת החלטתי שלא לאפשר לדחיפות להכנס למערכה. אני בוחרת במודע באסטרטגיה איטית, מרובת קרבות קלים - במקום בטקטיקה מהירה כואבת ומלאת ייסורים שאני יודעת שבסופה סביר כי אהיה כל כך מותשת שהשמנה תשוב ותשלוט בי. למודת קרבות דיאטטים אנוכי, ברובם ככולם הפסדתי הפסד מוחץ. אם יש מסקנה כלשהי שעלתה בועדות החקירה הרבות היא שתחושת פורקן העול לאחר השגת מטרה כלשהיא היא היא אם כל חטא. ופורקן העול נובע משלל האיסורים הנגזרים בשעת הלחימה המהירה, כי כמה שנקצץ יותר כך יהיו התוצאות מוחשיות ומהירות יותר, ואז נוכל לגמור עם זה מהר יותר... הפעם לא אפול למלכודת שקרים זו. הפעם לא אאלץ את עצמי להמנע מגלידת שוקולד, אבל אלמד להסתפק בשתי כפות במקום בשתי כוסות+סירופ שוקולד למעלה.

הקרב הראשון נערך בכל יום בשעה 16:00 לערך, שעת הקפה. אם א השמנה שולטת בנעשה, אשתה נס קפה עם משהו מתוק ליד. הרבה משהוהים. בד"כ כ-10 פתי בר גדול מחולקים לזוגות שבינהם מרוח ממרח שוקולד בנדיבות יתרה. אבל אתמול ושלשום שתיתי בלי כלום (!!!!) והיום הצלחתי להסתפק ב-3 פתי בר ללא מריחה כלשהי! לקראת סוף השלישי רציתי לקחת עוד, אבל לא עשיתי זאת, וטעם הנצחון נעם לי יותר ממה שהיה נעים לי עם עוד פתי בר שוקו בפה...

נצחון גדול יותר התחולל אתמול, כשיצאנו לארוחת צהריים בחוץ, במסעדה שמגישה מנה מאוד אהובה עליי: המבורגר. ארוחת ההמבורגר כוללת המבורגר 250 גרם על לחמניה מכובדת עם סלט קולוסאלו צ'יפס ושתייה. חצי ליטר שתייה. ובגלל שאני לא שותה משקאות דיאט (מטעמי בריאות, הממתיק המלאכותי מסוכן לי וגם ל-2 שעוד יונק) תמיד הייתי מזמינה ספרייט. בחישוב זריז מדובר על כ-300 קלוריות רק למשקה, בלי הלפחות 2000 של ההמבורגר, הלחמניה, הצ'יפס, הקולוסאלו והמיונז שאני מוספיה בנדיבות ללחמניה. בכל אחת מהפעמים שביקרנו במסעדה הזו זה מה שאכלתי. תמיד. וזה כל כך טעים. אבל אתמול, עוד בטרם הגענו לחנייה, ידעתי שלא אוכל להזמין את זה ולהמשיך להרגיש טוב עם עצמי. אז הזמנתי מנה של קבב ביתי, שמגיעה עם 2 תוספות. הזמנתי אורז וסלט במקום צ'יפס או פירה. נכון שקבב הוא לא בדיוק מנה דלת קלוריות/שומן, אבל 2 אכל בערך 1/3 מהקבב, ו-1/2 מהאורז. לא הוספתי שמן או רטבים למניהם לסלט ושתיתי מים. הרבה מים. י' היקר הזמין מאכל עטיר שומנים וקלוריות ששנינו אוהבים, אז רק טעמית ביס קטן, וגם גנבתי כמה מהצ'יפסים של 1, אבל באמת שלא הרבה, וממש הרגשתי טוב. כל כך שמחתי שהצלחתי גם להנות מהאוכל ההרבה פחות משמין שהזמנתי, גם לטעום רק מעט משלהם (1 לא סיימה את הצ'יפסים שלה, אולי 2/3 נשארו ולא אכלתי מהם!!) וגם הזמתני קינוח - אספרסו ארוך עם החלב בצד, בכדי שלא ישימו לי חצי כוס חלב כי חבל על הקלוריות. הזמנו ל-1 גלידה בסיום הארוחה ומשום מה היא לא אכלה יותר מ-5 כפיות, ואני טעמתי 1/2 כפית, וזהו. זו הייתה ארוחה מלאה נצחונות. וטעמם היה טוב יותר מכל גלידה/צ'יפס/המבורגר בלחמנייה שיכולתי להאביס בהם את עצמי אתמול.

אני מתנצלת אם תאור הארוחה היה ארוך ומייגע, אבל לי הארוחה הזאת מייצגת יותר מכל את גיוסה של המוטיבציה. אמנם בצו 8 אבל סופסוף היא כאן, ואני לומדת לחיות אחרת. כמו שכל ה"רזות" חיות. אוכלות אבל לא מתחזרות... לפחות לא כל הזמן...

והחלטתי שבכל פעם שארצה להתחזר אשתה מים. מים. איפשהו אני זוכרת שאמרה איזושהי מדריכה/דיאטטנית/מנחת קבוצת הרזייה שהרבה פעמים הגוף מבלבל בין תחושת צמאון ובין הרצון למתוק, ושברוב הפעמים אם נשתה מים זה יפתור את הבעיה. אז אני שותה. וזה טוב מהרבה  בחינות.

חדשות טובות נוספות באמתחתי. קיבלתי תשובה לבדיקת ה-PAP האחרונה שעשיתי, אחרי ששתי הקודמות לא היו כ"כ טובות. הפעם הכל תקין ויש אור ירוק להתחיל לעבוד על מספר 3. אז תחזיקו אצבעות שנצליח במהרה, כי הנסיונות בעיצומם.

ועכשיו למשהו אחר לגמרי:

סיימתי לקרוא את "רעידות אדמה קלות" של ג'ניפר ויינר. מאוד נהנתי מקריאתו. זהו סיפורן של 4 נשים, אמהות טריות, והטלטלה שחייהן עוברות עם הפיכתן לאימהות. הספר שובר מוסכמות רבות בנוגע לאיך שנשים שטרם הפכו לאמהות רואות את האימהות. מציג את הקשיים והמלחמות (כולל בעיות משקל :-)) שרובנו מתמודדות עמן אך בד"כ לא מדברים עליהם בכל ה"קורסי הכנה ללידה" למינהם. כייף לקרוא על קשיים של אחרות, במיוחד שגם אצלי לא הכל הולך בקלות. לטעמי יש משהו מאכזב באופן בו הכל מסתיים, הייתי מצפה למשהו פחות צפוי מזה. אבל הספר מקסים ומאוד נעים להכנס לעולם שהיא מציגה בו.

במקביל אני קוראת את "סוכריות מהשמים" של גיל חובב. מקסים. ספר כל כך נעים ומהנה, קולח ופשוט תענוג צרוף. ממליצה בחום רב, אף על פי שהוא שזור במיני מאכלים ואפילו מתכונים שדי עושים חשק להכין אותם ולהרגיש מעט מהמתיקות שנודפת מהספר הזה, ואפילו משמו!