קורותיה של שמנה

קראתי היום פוסט של Miss_erabe ששימש השראה לפוסט זה.

לינק לפוסט: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=374721&blogcode=6819361

הפעם לא אעסוק בקורות משמניי או במלחמה על עצמי (שדי הפסדתי בה היום, אבל לא משנה). הפעם אני רוצה להקדיש כמה מילים להורי הנפלאים.

כשהייתי ממש ילדה קטנה מצבם הכלכלי של הורי היה גרוע. הורי אמי ניצולי שואה, כל אחד מהם הוא שארית הפלטה היחידה של משפחתו וכל נכסי משפחתם אבדו. הם עלו ארצה חסרי כל וחיו חיי דוחק בעיירה צפונית. הורי אבי עלו ארצה מעירק בעושם את רוב הדרך ברגל. אני לא ממש יודעת אם היו למשפחתם נכסים כלשהם, אבל הם חיו חיי דוחק גם הם, בעיירת חוף דרומית. אמי ואבי נפגשו בעיר אחרת, רחוקה מעיירות הולדתם וקבעו בה את משכנם עד ליום זה. בתחילת דרכם גם הם חיו חיי דוחק. אמי מורה ואבי עבר כל כך הרבה משרות. היום עוסק בביטוח. אבי נכה צה"ל. הוא נפצע במלחמת יום כיפור ונותר פגוע פיזית ונפשית. נתן לומר שתרם גופו ונפשו למדינה וקיבל עודף. בילדותי קיבל קצבת נכות מסויימת, לא גדולה, מפני שסירב להפסיק לעבוד. כן, הוא רצה לצאת לעבודה בה השתכר שכר זעום כדי לשמור על כבודו בעיני עצמו, אז המדינה קיצצה את דמי הקצבה שלו לשליש ממה שהיה מקלו לו נשאר בבית כל היום וממרר לו ולנו את החיים. הוא עבד ביום במשרה משרדית ובלילות היה עובד במאפייה כדי לספק צרכינו. למזלנו הרב הוא השקיע בתבונה בבורסה והצליח להרוויח בית (בעיירה בנגב לא בצפון ת"א...) ככה שהמשכנתא לא היתה על צאוורו.

דווקא כשדברים התחילו להסתדר מצבו הבריאותי התדרדר קשות. הוא אושפז במצב קריטי בבי"ח.

אני הייתי בת 6, אחי בן 3.

אני לא ממש זוכרת הרבה  מהימים הללו, רק שברי זכרונות:

• את סל הנצרים בו הייתה אמא אורזת לו ארוחות כי האוכל בבי"ח היה בלתי אכיל.
• בחדר ביה"ח שליד חדרו של אבא היה מאושפז הבבא-סאלי. אני זוכרת את כל הנשים עם המטפחות על הראש במרפסת החדרים המשותפת. את בקבוק המים שהוא שלך לאבא שלי שהיו אמורים להיות מבורכים.
• אני זוכרת שסיפרו לי שלאבא יש כרישים בדם. לא הבנתי איך הם הגיעו לשם, ומה הם רוצים ממנו. דמיינתי כרישים אדומים קטנים כאלה ששוחים לו בורידים. שנים רבות האמנתי שסיפרו לי בדייה. רק בגיל מאוחר הבנתי לאילו כרישים התכוונו.
• את אמא שלי, חוזרת מביקור בבי"ח, כ"כ רזה ושברירית. היא מניחה את הסל על רצפת המטבח ליד שולחן הפורמייקה הלבן, מתיישבת על הכיסא שליד השולחן ובוכה, בוכה, בוכה. חוסר האונים שהרגשתי אז מעלה דמעות על עיני גם כעט. רק בשנות בגרותי סיפרה לי אמא כי באותו יום אמרו לה הרופאים כי סיכוייו של אבא להחלים קלושים והיא צריכה להכין עצמה לנורא מכל.
• אני זוכרת שהתארחנו הרבה אצל חברים של הורי, שאמצו אותנו בביתם. ישנו אצלם, אכלנו אצלם. לא הבנו כ"כ למה, היה לנו כייף להתארח ככה ולא ידענו כמה המצב היה חמור.
• אני זוכרת שהייתי הולכת לקנות בשר מהקצב השכונתי והוא היה מסרב לקבל כסף, ועוד מוסיף הרבה יותר דברים ממה שנשלחתי להביא. איש יקר זה הוא חבר נפש להורי עד היום, שיזכה לברכה ולבריאות. לצערי גם הוא נפצע במהלך שרות מילואים אחרי שאבי החלים, ויכולנו לעזור למשפחתו גם אנחנו, קצת.

חצי שנה היה אבי מאושפז בבי"ח. בחצי שנה הזו הורי לא קיבלו שום סיוע ממשפחתם. כלום. אפילו לא שאלו את אמא איך היא מסתדרת. חברים שלהם עזרו, ועד היום יש זוג אחד שכשאני נפגשת איתם (בשמחות, לשמחתי) אני מרגישה שהם קרובים אלי רגשית יותר מהדודים שלי. את אבי פיטרו, מיותר לציין, מהעבודה והמשכורת של אמא לא הייתה משהו. היינו מקבלים שקיות של בגדים מהחברים של הורי, ובקושי היינו קונים כמה פריטים בשוק העירוני.

כשחזר הביתה לקח אבא חופשה זמנית מעבודות, להתחזק. שמנית=חודש. אחרת היו קורסים. מאז מצבנו הורע, אבל אנחנו, אני ואחי, לא הרגשנו כי החסירו מאיתנו דבר. שלחו אותנו לחוגים (שאמא נלחמה קשות כדי לקבל הנחות), יצאנו לטיולים בסופי שבוע, הלכנו לסרטים. מעולם לא היינו בבית מלון, כך שלא ידענו שיש אפשרות כזו. מתנות לימי הולדת/תעודות טובות וכו' היו כמעט תמיד ציוד לבי"ס (די מבאס לקבל תקייה לציורים אחרי שקרעתי את עצמי כל החופש הגדול ושיפרתי את היכולות שלי בחשבון...).

אני זוכרת איך בכל שנה, כשמצאתי את האפיקומן בפסח הייתי מבקשת שיקנו לי דובי גדול, גדול גדול. זה מעולם לא קרה. אפילו לא דובי קטן...

כנראה שהתמזל מזלי לגדול בעיר בה גם לשכנים לא היה, ככה שלא הרגשנו בחסרון.

עם הזמן אבא הצליח יותר ויותר בעבודתו, ושוב חיינו ברווחה יחסית. ואז התאבון גדל, הזכרון של הרווחים שהניב בעבר בבורסה דגדג באצבעותיו והוא השקיע כספים שוב בבורסה. הפעם לא התמזל מזלו, והוא הפסיד הרבה כסף. הייתי בתיכון, והיה מתח בבית. אני עבדתי אז בחנות ספרים, ומסרתי את הכסף להורי. אבא רשם בפנקס כל שקל, כדי שכשארצה אוכל לקבל את הכסף חזרה. אמנם "משכתי" את כספי בשלב כלשהו, אבל אני זוכרת שהרגשתי שכבר אפשר, שזה בסדר. לא קיבלתי "דמי כיס" ברמה שכל החברים שלי קיבלו. זה כמו שאקבל בימינו אנו 50 ש"ח לחודש, לילדה בתיכון זה כלום. אבל עבדתי אז היה לי כסף משלי.

כשהתגייסתי לצבא ,וקיבלתי 200 שקלים לחודש לא לקחתי בכלל כספים מהורי.  חוץ מבגדים הסתדרתי בכוחות עצמי לחלוטין.

אחרי השחרור המשכתי לעבוד בחנות ספרים ולהעביר את המשכורת לאבא, שיחסוך לי אותה. אח"כ, כשחייתי במעונות השתמשתי בכסף הזה למחייה, כשאבא מעביר לי כל חודש סכום מסויים לחשבון. למזלי כשלמדתי בטכניון זכיתי במלגות לימודים נרחבות, שכיסו את שכר הלימוד שלי כולו, ובזכות פר"ח עוד הה לי קצת כסף כיס.

איפשהו, במהלך לימודי בשנה הראשונה חל השינוי המשמעותי בחיי הורי - תחנת הדלק. בזמנו היו נכי צה"ל מקבלים לרשותם תחנת דלק כחלק מהשיקום שלהם במקום חלק מקצבת המחייה שלהם. אבי קיבל הודעה שיקבל תחנה כזו במשותף עם נכה נוסף. הוא עוד לא התחיל לקבל את הכספים, אבל ראה את האור בקצה המנהרה. אבי ושותפו היו בין האחרונים ש"זכו" לקבל תחנת דלק, וגם זה אחרי 15 שנה שהיו ברשימת ההמתנה. היום הנוהג הופסק, כמו הרבה דברים אחרים שקוצצו תחת סכין הקצבים של ביבי כשר אוצר.

אני כבר עזבתי את בית הורי כשהרווחה הגיעה, כשתחושת היש התחילה להחליף את תחושת האין.

במהלך שתני השנייה הרגשתי שאני אבודה בעולם האקדמי בו בחרתי ורציתי ללמוד משהו אחר, שהלימודים היו במכללה בלבד. מכללה יקרה. הורי שילמו את התואר כולו. זו הייתה העזרה הכלכלית הראשונה שקיבלתי מהם.  

אחרי שילדי השני נולד פוטרתי מהעבודה. באותה תקופה היה י' בשנת התמחות והמשכורת שלו היתה נמוכה מאוד. היינו בגרעון חודשי של 2000 ש"ח, רק עבור ההוצאות הקבועות וההכרחיות ביותר. בלי הוצאות רפואיות, בלי ביגוד/הנעלה. בלי קילקולים ברכב. לא הוצאנו שקל בלי לחשוב פעמיים. הייתי קונה בסופר עד 300 ש"ח בשבוע, בלי השלמות במכולת. למדנו להצטמצם.

הוריי, כשהיו באים לביקור התחילו לראות את המקרר הריק, את החסרון במוצרי מותרות כמו מעדני חלב לילדתי הבכורה, חטיפים וכו'. הם התחילו לקנות עבורנו מצרכים ומביאים אלינו (גם בימים אלו) בביקורים שלהם מכל טוב: פירות וירקות יקירם, דגני בוקר, חטיפים, בשר/עוף, אבקות כביסה, חומרי ניקוי, חיתולים, מגבונים. כשהתקלקלה הטלויזיה בחדר השינה שלנו אבא שלי אמר לנו שנקנה חדשה והוא יחזיר את הכסף. אמא שלי קונה לילדים בגדים ונעליים, משחקים, ספרים DVD וכו'. גם כרטיסים להצגה של דורה בחופשה היא מממנת...

כשאני מדמיינת איך היו חיי ללא התמיכה הכלכלית של הורי אני לא רואה אותנו חיים באותו בית כמו עכשיו, ובטח שלא באותה רמת חיים. היינו נאלצים לוותר על הרבה דברים, חומריים כמו מנוי לחברת הכבלים, שרותי האינטרנט. וחשובים יותר כמו לוותר על גידול הילדים ולצאת לעבוד בעבודות ללא מוצא מחוץ לבית, בזמן שאני מפקירה את חיי בני בידיים זרות (הוא אלרגי לחלב ולביצים, ואם יאכל מוצר חובי ולא יקבל טיפול בזמן הוא עלול ח"וח להפגע קשות אם לא יותר מזה). ובטח ובטח שלא היינו מנסים במרץ להכנס להריון נוסף.

אני בטוחה בכמעט מליון אחוז שהורי לא יודעים על קיומו של הבלוג הזה. אם כן, ואתם קוראים את דבריי אני מקווה שהצלחתם לקרוא את אסירות התודה שלי אליכם בין השורות. הודתי לכם הרבה בע"פ עד עכשיו, אבל כשמעלים את הדברים על הכתב הכל מקבל צביון אחר.

תודה

אוהבת עד מאוד

א