3 שנים , 3 שנים של יותר מ300 פוסטים , חוויות , תמונות , זכרונות שאולי כדאי לשכוח .

ה"אומץ" שלי לא נתן לי את הכוח למחוק את כל הפוסטים אז הם שוכבים להם אחד אחרי השני בטיוטות ואולי יום אחד אני יחזור ואפרסם אותם . אבל לבנתיים הם עבר .

הגעתי למסקנה שהבלוג הזה הפך להיות הרבה יותר מחלק ממני , הוא הפך להיות מין יומן חולני שמזכיר לי את כל מה שאני רוצה לשכוח .

אז החלטתי שדי .

מהפוסט הזה , הבלוג הזה הופך להיות תיאור של הדברים הטובים בחיים שלי , כי יש כל כך הרבה ואני בכלל לא נותנת להם מקום .

הדברים הרעים ישקעו אי שם בטיוטות .

כשהתעמקתי באמת בפוסטים ששכבו אי שם בבלוג שמתי לב שהמקום שנתתי לדברים הרעים בחיים שלי כל כך גדול שלא פלא שהחיים שלי נראו כמו שהם נראו .

אבל הנה תמה לה תקופה ואני יוצאת לדרך חדשה , רצופות דברים חדשים וטובים .

הגיע הזמן להעריך את הטוב , גם אם הוא מעט .

בסוף של כל משהו יש תמיד סיכום , אז רציתי לסכם את התקופה הזאת .

נכון , לא כל החיים האלה מלאים שבילים של צמר גפן מתוק אבל יש דברים שפשוט אי אפשר להתמודד איתם . כך חשבתי .

יצא לי לא פעם לשבת ולחשוב על הדרך הארוכה שעברתי מבחינת חוזק - נפשי , גופני ובכלל בזמן כל כך קצר והבנתי לא מעט .

הבעתי לא פעם את האמונה שלי בישות אלוהית כלשהיא שקיימת אי שם , משהו להאחז בו . מפעם לפעם הבעתי גם את חוסר האמונה הגורף שלי באותה ישות אבל תמיד חוזרים למקורות...

והבנתי , הבנתי שאלוהים לא רק מלטף , כשהוא מנסה ללמד אותך משהו שאתה כל כך אטום לשמוע לפעמים הוא גם מנער , ובחוזקה .

ואם כבר מדברים על הערכה , בתקופה האחרונה משום מה לא יכולתי לסבול את המקום שבו אני נמצאת , רציתי להיות במקום רחוק , להתנתק מהכל , רק עם עצמי , להציב מול עצמי מראה וללמוד .

כשלא הצלחתי לצאת מהמקום הזה בגלל אלף ואחת סיבות , לימודים , מחסור בכסף , מחסור בתמיכה מכלל הסביבה שלי וכו' נכנסתי לדיכאון , הייתי במקום שלא הייתי בו הרבה מאוד זמן , הרגשתי ממש חרא , והכל בגלל שלא הצלחתי להתנתק מהמקום שאמור להוות בשבילי את הכתף האיתנה ביותר לכל הצרות שלי .

כאן נכנסת הישות האלוהית הזאת , כל הסימנים שהראו לי שהמקום שלי הוא בדיוק איפה שאני נמצאת לא נגלו לעיניי בשום צורה . בדיוק אז קיבלתי סטירה גם בצד השני של הפנים , סטירה שהראתה לי כמה אני צריכה את המקום שלי , את הסביבה שלי , כמה להתנתק זה רעיון אידיוטי .

אז נכון , עברתי לא מעט בזמן מאוד קצר.

אבל אני לא מצטערת , אני לא מסתכלת לאחור , "אין ייאוש בעולם כלל" אמרו חכמים לפניי , ואם החיים נותנים לנו לימונים , נעשה מהם לימונדה .

כי אולי ישארו איתי זכרונות לעוד הרבה זמן אבל אני לא רוצה לוותר על פיסת מידע שלמדתי בתקופה הזאת .

למדתי מי החברים שלי ומי האויבים שלי , למדתי אהבה מהי ועוד כל כך הרבה דברים קטנים ומזעריים שיכולים לשנות חיים שלי בן אדם . 

ולסיכום כל התקופה הזאת אני לא חוזרת לאחור , מה שהיה היה צריך לקרות ומפה אני יכולה רק להמשיך לצמוח ולגדול...