אז אולי טעיתי. ואולי אתה טעית.
אולי הפכתי ליצור שקשה לחיות איתו אבל זה לא שאתה לא נהית כזה בעצמך.
ככה זה, אחרי כמה חודשים כבר כל המסכות יורדות, רובן בכל אופן וחיים את עצמנו באמת.
אז נכון שאמרת. ונכון שהפרתי את המילה שלך. אבל לא הייתה לי ברירה.
התחלת לזלזל, הרגשתי כמו סמרטוט שמנסים לסחוט ולסחוט ממנו כמה שיותר עד שכבר לא יצא כלום.
נכון שזה היה בערך שבוע, ונכון שאתה התלוננת על שישה חודשים כאלה, אבל אני לא אשמה שאתה שתקת. אני לא יכולה.
לא יכולה לסבול כמו שפעם היה. לא יכולה שוב לעבור את הגבול של הכבוד העצמי שלי שגם ככה איתך כבר נבל כמעט לגמרי.
במשך השבוע האחרון הרגשתי ריקנות, הרגשת מועקה מהרגע הראשון שקמתי בבוקר עד האחרון כשנכנסתי לישון.
נכון, היו רגעים של גאווה שחיזקה, של תקווה, של סתם העמדות פנים אבל בתוכו הכל מתפורר.
כשניסיתי והפנת לי את הגב הרגשתי איך זה להיות פתאום לבד. לגמרי לבד. הרי חוץ מאלוהים, אין עוד מישהו קרוב כמו שהיית, למרות כל מה שאגיד עלייך.
אז עכשיו, אחרי שהבנתי שחוץ מהתמוטטות עצבים שום דבר לא יצא לי מהניסיון הזה, אני רוצה לשבור את שתיקתי ולשפוך עלייך את כל המים העצורים בי.
ויש המון מים מזוהמים, אבל אותם אשמור לעצמי, כנראה. אני לא מוכנה עדיין לסבול התמודדות מולך. אני רק רוצה להתקרב אלייך שוב. ושוב. ושוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
