את כלום בלעדיי.

את אפילו לא אפס.

גם לא המעט שיכול להיות מישהו.

את הכלום הכי גדול שאני מכירה.

ובכל זאת את כובשת לי את החיים.

מציפה אותי בדגלים וממוטטת לי את כל החומות והמחסומים.

הריח שלך משכר אותי. המבט שלך מפרק אותי לחתיכות.

את.

הכל תמיד מתחיל ונגמר בך.

מצחיק שניסיתי בכל הדרכים.

וגם כשהייתי מצליחה..

את היית מוצאת דרך לגרום לי לזחול אל רגלייך.

אני לא מצליחה להבין איפה החלק שלי בסיפור.

איפה אני נמצאת בתוך הבועה הזאת שמסרבת להתפוצץ?

את לא יכולה פשוט ללכת?

לתת לי לחיות את החיים הפשוטים שבגללך אף פעם לא היו לי..